"לא הרבה ישראלים מכירים, או בכלל לא מכירים - בואו לא נתייפייף"

ב"אגדה חיה", הפרויקט שיצר שחר אבן צור עם מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, נותן איש להקת מוניקה סקס את הבמה לבעלי חיים שפחות זוכים לתהודה תקשורתית.

הגיבורים הלא מוכשרים של עולם החי, אם תרצו, החיות שיחסי הציבור שלהם פחות אפקטיביים מאלה של קולגות בעלות שם עולמי כמו ארנבים, דובים, אריות או פילים.

אף שגם להן תכונות שיכולות להפוך אותן לשם מוכר בכל בית, בעלי חיים כמו לבנון הירקון, המדוזה החוטית הנודדת, התן הזהוב והשממית החרמונית לא זוכים להכרה ולתהודה שהחיות המוכרות יותר זוכות להן.

מי שחזה במוניקה סקס בהופעה חיה בעשורים האחרונים, בוודאי היה עד לרגע בהופעה שבו שחר היה משתלט על הבמה ושר את שירי הלהקה המזוהים עימו, וכן להיטים מקריירת הסולו שלו. לכמה רגעים היה הופך הערב למופע של אדם אחד, שלרוב היה ספון מאחורי עמדת התופים.

בדקות שקיבל בקדמת הבמה, התגלה אבן צור כפרפורמר שמסוגל בקלות להוביל הרכב, אולי גם מי שממש עורג לכך. בשנים האחרונות, משלל סיבות, הוא החל לחלוק את עמדת השירה יחד עם סולן הלהקה יהלי סובול, מקום שהוא טבעי עבורו. בהתחשב במעבר שלו למעמד פרונטמן, מפתה (אם לא מתבקש) לקשר בין התהליך שהוא עשה והמעבר אל קדמת הבמה לבין הזרקור שהוא מכוון אל אותן חיות חצי־אנונימיות.

"אני חושב שעלית פה על משהו מאוד יפה בפסיכולוגיה כזו או אחרת", מסכים אבן צור עם ההנחה הזו. "כן, זה הרצון לתת במה ל־unknowns (לא מוכרים), למי שעדיין לא פרץ, עדיין לא מספיק מוכר, למרות שהוא נפלא ומדהים ויש לו הכל. אני לא מתחבר לחיות הללו סתם, אלא בבירור כותב גם את עצמי בתוך השירים. הבחירה שלי להתמקד בחיות בר שהן פחות מוכרות היא בהחלט המוטיב שסלל את הדרך".

"אגדה חיה", פרויקט שהוא גם שני אלבומים מוזיקליים וגם מופע (ב־13 בספטמבר הוא יעלה ב"פסטימגדה", במסגרת פסטיבל מגדה במועצה האזורית מגידו), כבר הפך להיט בקרב הורים וילדים רבים בארץ, ולא במקרה: משהו בגישה הבלתי מתיילדת של אבן צור, כשהוא שם עצמו בנעליה של החיה שהוא כותב עליה ומדבר מגרונה אך בגובה עיני הילדים, הפך אותו לפרויקט שיוצא מגבולות הדידקטי, בניגוד לנטייה של פרויקטים מסוג זה.

וכמו לא מעט דברים טובים, גם "אגדה חיה", שהיא למעשה חוויה רוקנרולית שלדברי יוצרה לא בהכרח מכוונת לילדים כקהל ראשוני, נולדה במקרה. "כל הדבר הזה התהווה בתוך הבית שלנו", הוא מספר. "הבן שלי ביקש שאכתוב לו שיר על חתולים, כי הוא הציג את משפחת החתולים בגן, ואשתי מאוד עזרה לו בזה. אז כתבתי לו את 'שיר החתולים' והוא נהיה להיט אצלנו בבית ובאוטו. גם באתי לגן שלו וניגנתי את השיר בפני הילדים והתגובות היו מדהימות.

"זה גרם לי לחשוב מחוץ לקופסה. הצגתי את הרעיון הזה למוזיאון הטבע, כי נראה לי שזה מקום טוב, ומנכ"ל המוזיאון, אלון ספן, ענה לי על מייל ארוך שכתבתי לו בשתי מילים: 'Let’s Rock'. משם התחלנו להתגלגל".

איך נבחרות החיות שאתה כותב עליהן? יש מבחר עצום.

"הכל התחיל מהקוצן הזהוב, מכרסם מדברי שלא הרבה ישראלים מכירים, או בכלל לא מכירים - בואו לא נתייפייף. הוא באמת הכוכב של הפרויקט. מבחינתי, לקחתי חיה ישראלית שאנשים לא מכירים והפכתי אותה לכוכבת. לאט־לאט בחרנו עוד חיות. באלבום השני התמקדנו בחיות במרחב העירוני, במיוחד בתל אביב, כי רוב חיי הייתי תל־אביבי. כך התגלגלנו לאט־לאט".

"פתח של עידן חדש"

לא קל לשלב בין רוח רוקנרולית לבין קהל של ילדים.

"התחושה היא, מבחינתי לפחות, ולדעתי גם מבחינת הקהל, שזה פחות פרויקט ילדים. אני עולה לבמה בתור שחר, אני מתנהג אותו הדבר, אולי חוץ מלהגיד את המילה פאקינג, כמו שאני יכול להגיד בצחוק בהופעות של מוניקה, נניח. אבל הגישה היא אותה גישה, והילדים מאוד מעריכים את זה. מובן שגם ההורים, כי אני לא מתיילד בשום צורה, ואני יכול לעשות זאת כי זה פרויקט מדעי".

יש לך תוכנית להמשיך עם הפרויקט הזה?

"אחרי שני אלבומים ו־19 שירים על חיות ארץ־ישראליות וקליפים וספרים, אנחנו בפתח של עידן חדש. חתמנו לא מזמן חוזה עם החברה להגנת הטבע ואנחנו עומדים להקליט אלבום חדש בשם 'שירת הזמיר', שיתמקד בעשר ציפורים ישראליות. אנחנו עובדים על תוכנית חינוכית כלל־ארצית לכיתות ה'-ו', שבמסגרתה ילדים ילמדו מבוא לצפרות דרך שירת הזמיר של 'אגדה חיה'. זה כבר באמת השלב הבא בסיפור.

"'אגדה חיה' היא באמת פרויקט חיי. לפני כן הלהקה היתה פרויקט חיי, ועכשיו יש התאמה בין מה שאני עושה לבין מצבי כאב לשלושה ילדים. אני מרגיש כמו בתחילת הדרך".