קרול קיי מעולם לא חיפשה את אור הזרקורים. במשך עשרות שנים היא הייתה הנגנית שמאחורי הקלעים – אבל היום, בגיל 90, אחת הנשים החשובות בהיסטוריה של המוזיקה מקבלת סוף־סוף את ההכרה הראויה: כניסה להיכל התהילה של הרוקנרול. המוסד המכובד בחר להכניס אותה השנה בקטגוריית ההצטיינות המוזיקלית, והגדיר אותה "מוזיקאית פורצת דרך שעיצבה את הצליל של המוזיקה המודרנית".
קיי נולדה בלוס אנג'לס למשפחה יהודית ממוצא מזרח־אירופי. כבר בילדותה נחשפה לעולם הג'אז, והחלה לנגן בגיטרה וללמד אחרים. היא ניגנה ביותר מ־10,000 הקלטות – הישג שאין שני לו, והפכה לאחת מנגניות הבס המתועדות ביותר בתולדות המוזיקה. אבל התפקיד שלה חרג בהרבה מליווי: היא הפכה את הבס לכלי מלודי מוביל, כזה שיכול לקבוע את הגרוב של השיר לא פחות מהזמר.
במקביל, היא שברה מחסומים מגדריים בתעשייה גברית ברובה, והפכה למודל השראה לדורות של מוזיקאיות – ובמיוחד לנשים יהודיות שחלמו על במה אך נדחקו הצידה. היא הפכה לבחירה הקבועה של מפיקים ומוזיקאים מהשורה הראשונה: פיל ספקטור, אלביס פרסלי, פרנק זאפה, סימון וגרפונקל, הביץ' בויז, סוני ושר, פרנק וננסי סינטרה, גלן קמפבל, מוטאון, קווינסי ג'ונס, ואלפי פסקולים של טלוויזיה וקולנוע.
השבוע, זמן קצר אחרי שחגגה 90, העלתה פוסט אישי ומרגש שבו נזכרה בעבודתה עם בריאן וילסון, מייסד להקת הביץ' בויז – פוסט שכולו אהבה, דיוק, וגם לא מעט הומור. היא סיפרה איך היה מגיע עם תווים שכתב בכתב ידו, מתיישב על הפסנתר ומנגן להם את "שיר היום".
"בריאן היה כל כך שונה ממפיקים אחרים", כתבה. "היינו עובדים עם מפיקים שהקליטו שלושה שירים בשלוש שעות – והוא היה מקדיש שלוש שעות לשיר אחד. אבל הוא ידע מה הוא עושה. בכלל לא ידעתי שהוא בסיסט ושניגנתי את הליינים שלו. הוא היה מתבדח איתנו. היינו נקרעים מצחוק. היו לו דרכים מיוחדות להסביר את עצמו, אבל זה עבד".
לצד האנקדוטות, היא גם הבהירה באומץ עובדות שלא תמיד נאמרו בפה מלא על כך שחברי הביץ' בויז כמעט לא היו נוכחים בהקלטות של הלהיטים הכי גדולים שלהם.
"קארל (ווילסון - הגיטריסט ואחד הזמרים) היה היחיד שניגן איתנו בכמה שירים", כתבה. "השאר? אולי היו נכנסים לחדר, מקשיבים רגע לטייק, זורקים בדיחה להאל בליין (המתופף השכיר האגדי)– והולכים". לדבריה, כל הקלטות השירה נעשו בנפרד, ורבים מהקליפים שיצרו תחושה של להקה מנגנת היו מבוימים לטלוויזיה בלבד.
קיי פירטה בדיוק באילו שירים ניגנה – Good Vibrations, California Girls, God Only Knows, Wouldn’t It Be Nice, Sloop John B, I Get Around ועוד – וצירפה מסמך רשמי מטעם איגוד המוזיקאים האמריקני, שבו מופיעים שמות השירים שעליהם היא מקבלת תמלוגים עד היום. ברשימה גם La Bamba, Then He Kissed Me, You’ve Lost That Lovin’ Feelin’, Homeward Bound, Theme from Mission: Impossible, Wichita Lineman, The Beat Goes On, Feelin’ Alright, Suicide Is Painless ועוד שירים שחקוקים בפסקול האמריקני.
לצד נגנים כמו האל בליין, ארל פאלמר וליאון ראסל – שגם הם כבר נכנסו להיכל התהילה – קרול קיי הייתה חלק ממה שכונה ה־Wrecking Crew: קבוצת עילית של נגני אולפן בלוס אנג'לס, שביצעה בפועל את מרבית ההקלטות הגדולות של שנות ה־60. אלא שבניגוד לרבים מהם, קיי נשארה בצל – אולי כי הייתה אישה, אולי כי פשוט עשתה את עבודתה בשקט.
אבל הפוסט שלה השבוע, עם כל הכנות והחום שבו, מצליח להאיר את דמותה בדיוק כמו שצריך: מוזיקאית ענקית, צנועה, חדת אבחנה, שיודעת לספר את הסיפור של עצמה – ושל הצלילים שכולנו גדלנו עליהם. אחרי קריירה של 65 שנה, קרול קיי מקבלת סוף־סוף את מחיאות הכפיים שמגיעות לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו