חזרה לשורשי האינדי-פולק: גבע אלון מדבר על "I Never Land"

"I Never Land", האלבום החדש של גבע אלון, נכתב בתקופת הקורונה. מה שכרגע נראה כמו משבר ששייך לימים יפים יותר נוכח בתקליט החדש, הוא אומר, גם טקסטואלית אבל בעיקר ברמה האסתטית. אם המדיום הוא המסר, אז הבשורה שמביא עימו אלבומו השמיני של נסיך הפולק הישראלי היא כזו של עבודת צוות ושיתוף פעולה פיזי. מושגים שכאשר חומרי האלבום נאספו וטרם הוקלטו נדמו כמו זיכרון מעורפל או פנטזיה רחוקה - בימי סגרים, בידוד ומרחק.

"הקורונה נוכחת בו בכך שזה אלבום מאוד להקתי", אומר אלון, ומדגיש את חשיבות ההרכב שלו (שמונה את ג'נגו, ניר גבע, אסף רייז ודורון פלסקוב, שגם אמון על ההפקה). "היתה תקופה ארוכה שלא יכולנו לנגן זה עם זה, והיה לי מאוד חשוב וברור שהאלבום הזה צריך להיות מוקלט יחד עם הלהקה בלייב באולפן. מאוד רציתי שהאווירה הזו תונצח. במקור התוכנית שלי היתה להכניס קהל לאולפן, שבעצם יחווה את חוויית ההקלטה ממש כמו שהאמן חווה אותה, עם הפסקות, תיקונים. בסוף ירדנו מזה כי באותו הזמן עדיין היו כל מיני הגבלות של הקורונה".

באופן כללי, כפונקציה של טכנולוגיה וחברה, קונספט הלהקה קצת נעלם בשנים האחרונות. כולם רוצים להיות אמני סולו.

"הטכנולוגיה מכתיבה כל מיני דברים, וברגע שיש את הטכנולוגיה שמאפשרת לאדם לשבת בביתו עם כמה כלים פשוטים כמו לפטופ, מיקרופון וכרטיס קול - הוא יכול לעשות הכל. אז המון אנשים פשוט מייצרים את הדבר שלהם בעצמם, וככה נוצר לך אמן סולו. כל מה שסובב אותנו ממש משרת את זה, גם הרשתות החברתיות. זה דבר שהוא בעוכרינו, כי העולם צריך שילוב מוחות, שיתופי פעולה. הדברים הכי טובים בעולם נולדו משיתופי פעולה, גם במוזיקה. לא משנה כמה אדם גאון, אם לא היה לידו אדם אחר זה לא היה קורה".

עבור חובבי היצירה של גבע משנותיו הראשונות כאמן יחיד, "I Never Land" יזכיר מאוד את תקופת הפריחה של האינדי־פולק מלפני עשור וחצי, באריזה (כלומר הפקה) עדכנית יותר. זוהי אסופת שירים יפים ורוקנרוליים, שממקמת את מאזיניה במרחבים הבלתי נגמרים של ארה"ב, ממש כפי שעשתה המוזיקה שמיתגה אותו לפני שנים כזמר שלא ממש קשור למקום ולזמן שבו הוא פועל.

לחזרה לשירה באנגלית, שהתרחשה כבר באלבום הקודם אחרי שני אלבומים שבהם כתב ושר בעברית, יש קשר ישיר לכך, במונחי הזרה. "לא שמתי בצד את העברית, פשוט התגעגעתי למרחבים", הוא אומר. "היה לי תהליך מאוד ארוך עם העברית, של 'מי אני?', 'איזה מין אמן?', והגעתי למסקנה שאפשר לעשות הכל, יש בי את שני הצדדים. אחרי שני אלבומים בעברית התגעגעתי לבינלאומיות הזו ולכך שאתה יכול להיות בכל מקום מין אזרח של העולם".

למוזיקאי ישראלי בוודאי מאתגר לקבוע הופעות בחו"ל כרגע.

"אני לא יודע, מאז המלחמה לא עסקתי בזה. אני מתאר לעצמי שאולי זה כך במקרה של שמות מאוד גדולים שסוחפים אחריהם הרבה יח"צ, אבל אני לא חושב שללהקה שתרצה לקבוע כמה הופעות בצרפת עכשיו תהיה בעיה, עובדה שישראלים מופיעים. אני מרגיש שאנחנו צריכים להוריד לרגע את הראש עד שהסערה הזו תעבור, וכשנרים אותו שוב נוכל להתחיל לתכנן תוכניות".

כרגע המרחבים שיש לך הם אלה של הבית, ברמת הגולן. איך המלחמה נוכחת שם?

"באזור הכנרת יחסית רגוע, למרות שאנחנו שומעים ומרגישים הכל. יש אצלנו במושב משפחות מפונות, המטוסים טסים מעלינו, שומעים בומים במרחק. גם המצב הדמוגרפי השתנה, כי מפונים הגיעו לאזור שלנו, שהוא סוג של קו צפוני שני. הכל מאוד מוזר".