"זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה"

לא ברור איך זה לא קרה קודם: דני רובס ודני בסן משתפים פעולה ומוציאים היום יחד שיר חדש, סנונית ראשונה של חיבור מוזיקלי־קוסמי שעוד נשמע עליו.

הם נפגשו לראשונה בסיבוב ההופעות בארה"ב שאליו יצאו בחודש דצמבר יחד עם מתי כספי, ושבמסגרתו סייעו באיסוף כספים לילדי העוטף. החיבור היה מיידי, הכימיה פרחה, ולרובס היה ברור שאת "מה שנשאר לי אחרי המלחמה" - שיר שכתב עם זוגתו, אילאיל תמיר, שגם הלחינה אותו - הוא חייב להקליט עם בסן. "בסוף היום אולי בסוף העצב אני אוכל לנשום את הדממה, בין הקוצים שוב יעלה העשב, זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה", שרים השניים, שמבינים היטב כי גם התפקיד שלהם ושל המוזיקה השתנה אחרי 7 באוקטובר.

בראיון משותף הם מספרים על המפגש הראשוני, שהוליד חברות אמיצה וחיבור יוצר דופן.

רובס: "אני מכיר את דני המון שנים, אבל לא באופן אישי, וכל מי שסביבי, אנשים שעובדים איתו, אמרו לי 'כשתיפגשו זו תהיה חברות ממבט ראשון, אתם נורא מתאימים', ואני אמרתי שמתישהו זה יקרה. בדצמבר עלה הרעיון של סיבוב בארה"ב לגיוס כספים לעמותות שמטפלות בילדי העוטף, פרויקט מאוד יפה, ונסענו לחלק המערבי של ארה"ב דני ואני ומתי כספי, אנשים שמעולם לא הופיעו יחד בהרכב הזה, אבל משהו בכימיה שנוצרה שם הוליד משהו מיוחד. פגשתי את דני ואשכרה התאהבתי. נוסף על זה שידעתי שהוא זמר נפלא, הוא גם אדם מקסים וכיף גדול".

בסן: "את דני הכרתי משלום־שלום מנומס בפגישות במסדרון, ובשבילי הסיבוב הזה היה משהו חדש לחלוטין, כי לא הכרתי את מתי או את דני מקרוב. דני התנדב באהבה גדולה ללוות אותי, כי הכל היה בהתנדבות ולא היה כסף לעוד נגנים. הוא הגיע אלי הביתה לחזרה, וכבר בפעם הראשונה שניגנו היתה כימיה על הוואן.

"אנחנו באמת דומים, לא רק בשמות - אלא גם באופי ובאהבה למוזיקה, בחום וברגישות. בכל דבר שנגענו בו גילינו את המשותף".

אז איך זה לא קרה קודם?

רובס: "כמו שהמשוררת א. תמיר אומרת - 'דברים קורים תמיד בזמן הנכון', אז כנראה זה הזמן (צוחק). ובאמת מאז המפגש פתאום כל דבר שאני עושה - אני רוצה את דני איתי.

"יש לפחות שלושה פרויקטים שנעשה יחד, והדבר הראשון הוא באמת השיר הזה, שאילאיל כתבה חלק נכבד ממנו יחד איתי, וכבר הקלטתי אותו בעצמי. כשדני נכנס לחיי אמרתי שיהיה מעניין לעשות את זה יחד, כי אי אפשר להגזים בשבחו כזמר וכמבצע. כולם אומרים, כולל מתי כספי שהוא קמצן במחמאות", הוא צוחק. "כשאהיה גדול אני רוצה לשיר כמו דני בסן".

בסן: "אני יכול להגיד בהתרגשות גדולה שאף אמן, יוצר או זמר לא הציע לי מעולם לשיר איתו דואט. תמיד אלה היו חיבורים שנוצרו, וכשדני אמר לי אחרי שחזרנו מהסיבוב שהוא רוצה שאשיר איתו, זו היתה התרגשות גדולה. הוא יוצר אדיר וזמר מצוין, וכששלח לי את השיר, זה התאים כמו כפפה ליד".

השיר הזה ושירים בכלל קיבלו תפקידים חדשים במלחמה הזאת.

רובס: "אני מגדיר מוזיקה כמרחב מוגן רגשי, כי גם הנפש שלנו צריכה מרחב מוגן. יצאו הרבה שירים מאז פרוץ המלחמה, כי אנשים ביטאו את הרגשות שלהם, אם זה בשירים מאוד נוגים ועצובים כמו שהמצב מחייב ואם זה בשירי טסטוסטרון של חרבּו דרבּו. שניהם משמעותיים בחיינו, אבל לי היתה חסרה הסתכלות אחרת על מה שקרה ומה שהשתנה בחיינו, ועל זה השיר מדבר. על השגרה שהתהפכה לכולנו בבת־אחת, על הכעס והזעם, כי אני מרגיש מאוד כועס בימים האלו, אבל גם על נחמה, כי אני אדם אופטימי ומאמין שמהסדקים ייצא אור".

בסן: "לאמנות יש תפקיד גדול כמו לספר היסטוריה. היא אמורה ללוות את הדברים שקורים, לתעד תקופה. חשוב מאוד להביא את הרגשות של האמנים, שמייצגים את הנפש של כולם".

רובס: "כשהייתי צעיר והיינו רוצים להדגיש משהו, היינו כותבים על קלף וחורכים בקצוות. אני מרגיש שככה הארץ שלנו נראית עכשיו, חרוכה בקצוות, עם כאב גדול ותהייה גדולה לאן הולכים. השיר מתחיל ביצירה קטנטונת של מוזיקה קלאסית ומסתיים ככה, כמו שהתחלנו, בנוף פסטורלי, אנשים צוחקים וילדים משחקים, ואני מאמין שבסוף הכאב הגדול נחזור לאותו המקום".

השניים חזרו לאחרונה מסיבוב נוסף יחד עם כספי, הפעם בחוף המזרחי, שבו ניסו להביא קצת מהנחמה שיש במוזיקה שלהם לאלה שמעבר לים.

רובס: "פגשנו קהל של ישראלים ויהודים צמאי מוזיקה ואוהבי אדם וישראל, שכמהים לדברים הטובים שיכולים לקרות, ושחרדים כמונו שהתהליך במדינה ובעולם הוא לא טוב".

נתקלתם שם בגילויי אנטישמיות?

בסן: "לא, הקהל שלנו היה קהל של ישראלים שנתנו לנו ליטוף וחיבוק, קהל שהיה זקוק לזה רחוק כל כך מהבית".

מתבקש עכשיו מופע משותף.

בסן: "אנחנו עוברים לגור יחד", הוא צוחק.

רובס: "בטווח המיידי לשנינו יש תוכניות בנפרד, אבל בעתיד הקצת יותר רחוק אין ספק שזה יקרה. בינתיים אני אארח אותו במופע שלי, אתארח בשלו, ובמופע נחבר את שני הקצוות האלה".