כבר בתור עמוס האנשים בכניסה להופעה של רמי פורטיס בבארבי החדש ביפו, אתה מבין שהגעת להופעה מסוג אחר. אין פה את החשודים המיידיים שתראו בהופעות הגדולות שמתקיימות בשנים האחרונות בפארק הירקון או בהיכל מנורה.
הקהל שהגיע להופעה החגיגית לרגל 45 שנים לאלבום הראשון והאייקוני של פורטיס, "פלונטר", הוא קהל בוגר יותר ונאמן שמלווה את האמן פורץ הדרך הזה לאורך קריירה ארוכה ומטורפת. לאנשים שאוהבים את פורטיס ואת מה שהוא מביא איתו צריך להיות הלך רוח קצת אחר, אולי טיפה משוגע, בדיוק כמוהו.
בשמיעה ראשונה, "אינקובטור" מאלבום הבכורה, גורם מיד לכל הגוף להיות דרוך. הקול הבוקע מהרמקולים מרשה לעצמו להיות חשוף ומשוגע מכל הלב והנשמה. בכלל, האלבום הזה לא קוהרנטי. הוא מכיל קשת רחבה של סגנונות - משירי פאנק ורוק, שיר באנגלית, ואפילו שיר בסגנון רגאיי. עם זאת, הכל עובד ביחד בצורה מושלמת, עם המון קסם ואותנטיות.
כשפורטיס עלה אמש להופיע, כשהוא נושק לגיל 70, כבר בשיר הראשון, "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", האנרגיות בבארבי זינקו למאה. הטקסט המחאתי מאחד השירים הפופולריים של פורטיס, שבמקור נועד להגחיך את השידורים של הערוץ הראשון, היחיד ששידר באותה תקופה, מרגיש רלוונטי מאוד גם היום, בעידן הרב ערוצי שנשלט על ידי יותר מדי חדשות, תוכניות ריאליטי והמון טראש. זו הייתה בחירה מוצלחת לפתוח איתה את הערב. הקהל מיד הצטרף לפזמון הנוסטלגי ונכנס לאווירה.
השיר הבא היה "תחנה סופית" האדיר מתוך האלבום "סיפורים מהקופסה", האלבום השני של פורטיס, שנוצר יחד עם שותפו האגדי ברי סחרוף. מיד אחריו חזרנו שוב ל"פלונטר" עם "היא קלקלה את כולם", שקיבל עיבוד רוקיסטי יותר מהמקור ונתן לפורטיס להביא עוד מהתיאטרליות המוגזמת שהוא מתאפיין בה, עם תזזיתיות שמשלבת תנועות ידיים ומעבר מקצה אחד לקצה השני של הבמה.
כמו ב"קלקלה", גם בשיר שהגיע אחרי, "איך שניצחת", פורטיס כותב על דמות נשית שאליה הוא עורג. הוא מתאר יחסים מורכבים עם המין הנשי, נושא שחוזר על עצמו במספר שירים שלו לאורך השנים. הקול שלו פה יותר צרוד והתחושה המתקבלת היא שיש כאב מאחורי המילים שכתב אי שם בשנת 1996.
פורטיס ביטא ב"פלונטר" גם המון כאב וכעס, שהגיעו בעקבות שירותו הצבאי בתור חייל נ"מ שהשתתף במלחמת יום הכיפורים. בשיר "מחפש את עצמי", הוא יורה בצעקות "די, די, אני לא יכול יותר", ובעצם מעביר את הזעם והפוסט טראומה שהוא ובני דורו חשו בעקבות המלחמה. הוא מבטא את אובדן התמימות והבלבול הגדול ששרר בימים שאחרי. על רקע ימי המלחמה הנוכחית, הביצוע הזה מצליח לתת בוקס בבטן. בביצועים של "דבש" ו"המוות אינו מחוסר עבודה" האייקוניים מאותו אלבום, הקהל הנלהב שר עם פורטיס את כל המילים.
"שמש לך מצפים" היה הביצוע הפחות טוב של הערב, ובעצם היחידי. זה שיר רגאיי שנחל הצלחה גדולה למרות שהוא לא בדיוק מאפיין את פורטיס, והוא קצת זר בקטלוג השירים שלו. מדובר ביציאה משמחת שהראתה צד יותר קליל שלו. ואכן, הבמה נצבעה בצבעים משגעים של ירוק, אדום וצהוב, וקולות הרקע של הלהקה התאימו לרוח השטות שהשיר הזה משדר. אך דווקא פה נראה היה שפורטיס קצת לא בעניין והרגיש שהוא לא באזור הנוחות שלו. משהו בשפת הגוף ובביצוע הקולי לא תאם לפאן שהיה מסביבו על הבמה.
היוצר האגדי ביצע שירים נוספים מהרפרטואר העשיר שלו, על כולם הוא טען שהם מתקשרים אצלו ל"פלונטר". בין היתר, "ואלס עם מתילדה", שבו שילב בין קול בס עמוק בבתים לקול גבוה בפזמון, "ניצוצות", "נעליים", "חתול, מפלצת", "שקיעתה של הזריחה", ו"אין קץ לילדות" האהובים והעל זמניים, מאלבומי המופת ושיתופי הפעולה שלו עם ברי סחרוף לאורך השנים.
לסרט הקאלט דיזנגוף 99 של אבי נשר, פורטיס יצר את השיר "אין לי זמן להיות עצוב". שיר יפהיפה ולא מוכר מספיק, שקיבל אמש ביצוע מפתיע שנתן לו כבוד. מהאלבום "שוטר פושע והענק הלוחש" קיבלנו את "תלוי על הצלב, ו"את לא", ששילב גיטרות כבדות עם פלואו שנגע קלות בראפ אשר סחף את הקהל.
"אינקובטר" הביזארי מקבל חיים משלו בגרסת הלייב, כשפורטיס נותן את כל כולו ומצליח להעביר את הטקסט הספק רציני ספק קומי לקהל, שמבחינתו נמצא בעננים.
בלט בהיעדרו השיר "הדור הזה". עם שורות מתריסות כמו "הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב, הדור הזה עצוב", ו"אמרו שהוא מזיק לחברה, שאין בו תועלת, הוא רק פגע רע". ניתן לשער שהן כנראה הרגישו לפורטיס פחות מתאימות בימים קשים אלה. בימים שאחרי מתקפת 7 באוקטובר ועל רקע המלחמה שמתנהלת, כולנו מסתכלים על הדור הזה קצת אחרת היום.
לסיום בחר פורטיס בשיר "יער ישראלי", מהאלבום "משולש" שיצא בשנת 2009. כשאנחנו בעיצומה של מלחמה על הבית, נתונים לפוליטיקה מפלגת וחרדים לחטופים המוחזקים בעזה, השורה מתוך השיר שאותה פורטיס בחר להדגיש ואיתה הוא סיים הייתה: "יהיה טוב, יהיה בסדר".
גם אם 45 שנים עברו מאז יריית הפתיחה של הקריירה המפוארת של פורטיס, עוד לא נמצא לו יורש. אולי רק פריחת ההיפ הופ הישראלי של השנים האחרונות יכולה להזכיר איזו נועזות מסוימת, לפחות בטקסטים. אבל גם זה לא נוגע באמת באזורי האותנטיות והגולמיות שהייתה ביצירה הכנה שלו.
היום רוב ההפקות מודעות לעצמן מדי, המון מהטקסטים מתחכמים, עם כתיבה עוקצנית וכאילו מחאתית. כולם מנסים לדבר בגובה העיניים ולעסוק בנושאים שנוגעים בדור הזה ובחיים שלנו כאן, אבל זה לא מרגיש שמישהו הולך עד הסוף ושלמישהו יש תעוזה יוצאת דופן. שום דבר לא מרגיש מופרע ומוגש באופן ייחודי שלא דופק חשבון.
ככה יצר פורטיס את השירים ב"פלונטר" ולאורך הקריירה שלו. אולי לייחודיות הזאת אחראי בכלל המוח המיוחד שלו והאישיות החריגה שלא מזכירה ולא יכולה להיות דומה לאף אחד אחר.
