"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"לאחרונה הייתי בלונדון, רואה דמויות ואנשים הולכים - בזמן שכאן מחכים"

שי המבר ומירי מסיקה חוברות יחד ל"רעש זכוכיות" שכתבה האחרונה • השיר, שעיבד והפיק ניר מימון, נטען גם הוא במשמעות חדשה על רקע החודשים האחרונים

,עודכן
0השמעה
מירי מסיקה. צילום: איה זך

היא נתפסה כבת טיפוחיה של קרן פלס, שהתאהבה בה בפעם הראשונה ששמעה אותה בתכנית המוזיקה בה היא שופטת, אבל כעת שי המבר משתפת פעולה דווקא עם הצלע השנייה של פלס - חברתה הטובהמירי מסיקה.

השתיים חברו יחד לשיר חדש שכתבה והלחינה המבר בשם "רעש זכוכיות" שיוצא היום לאוויר העולם. השיר, שעיבד והפיק ניר מימון, נטען גם הוא במשמעות חדשה על רקע החודשים האחרונים עם מילים כמו: "בין שבע לעשר הכל נראה אחר, העיר נגמרת ומתחילה, ישטוף אותי הגשם, ייקח אותי איתה. ואם אני עוצרת, אז מה איתה, היא ממשיכה".

"השיר זורק אותי לנקודות בזמן שבהן אני נעלמת לתוך האמנות שלי. לאחרונה הייתי בלונדון, יושבת בבתי קפה, רואה דמויות ואנשים הולכים, מתקדמים הלאה, נשאבים ונעלמים בטבעיות לתוך המציאות של חיי היומיום שלהם, בעוד שאי שם מישהי יושבת שבורת לב, מחכה, אולי תהיה דפיקה בדלת. לא משנה כמה נעצור, החיים ממשיכים, העיר ממשיכה. מצד אחד נלחמים על זה שימשיכו לחיות את החיים, מצד שני יש המון אשמה. כל כך הרבה אנשים מחכים לחברים שלהם, לאהובים שלהם. כל כך הרבה לבבות לא שלמים, מחכים למישהו aאולי יבוא ולמשהו שאולי יקרה", מספרת מסיקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר