חוזר הביתה: הכישרון של שלומי שבן מצדיק את הרהבתנות באלבומו החדש

"בית פתוח - חלק ב", האי.פי החדש של שלומי שבן, כולל שיר באורך 12 דקות ו־17 שניות. אבל לקרוא לו "שיר" יהיה לחטוא לאמת. כי אם לדייק - "העצמה תחרותית", הקטע השני באלבום, הוא אפוס קולנועי־מוזיקלי, סיפור עלייתו ונפילתו של ספק־מוזיקאי ספק־עסקן, נשמה אבודה, שנע בין לוס אנג'לס לראשון מערב, בין גיל 17 לעכשיו, וכולו מסע חיפוש עצמי קרייריסטי־סטארטאפיסטי־ג'אזיסטי.

מפגן של להטוטנות טקסטואלית ומוזיקלית מהסוג שרק שבן מסוגל לייצר ושמזכיר את "המאהב של אשתך", מתוך חלקו הראשון של "בית פתוח", שיצא לפני כשנה. וגם אם מי שמכירים את שבן ועוקבים אחרי היצירה שלו ב־25 השנים שעברו מאז פרץ לתודעה כבר למדו לצפות ממנו לגישה קולנועית בשיריו - זה עדיין מרשים.

גם שלושת השירים האחרים באלבום הם "שלומי־שבניים" במהותם, אבל איכשהו הם לא מרגישים כמו חזרה לסכמות המוכרות והבטוחות. ב"לבזבז לך את הזמן" היפה הוא ממשיך לחקור יחסי גברים־נשים ממוסדים במידות משתנות, משלב בין מריר, מתוק ומתחכם. וב"יש אישה ברקע (תצלום)" חוזרת חוה אלברשטיין ומספרת גם היא סיפור על מורכבות של יחסים.

שלומי שבן כנראה לנצח יאהב לחקור דינמיקת גברים ונשים - וגם כבשים, מתברר: השיר המוצלח ביותר כאן הוא "קדישמן (רשומון)", חקירת רצח שהיה או לא היה של הכבשה המפורסמת שצייר האמן המנוח. זו מחווה תרבותית יפה ואפלה במידה, שמזכירה מפגש בין שני שירים אחרים של שבן - "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה" ו"כנען" - וגם הוא מזכיר איזה זמר, פסנתרן, מלחין וליריקן הוא שבן.

האם מדובר ביצירה רהבתנית משהו? כן. אך הרהבתנות היא חלק מהקסם של שבן, ובניגוד להרבה אחרים - יש לו גם מספיק כישרון כדי לגבות אותה. אין כאן להיט קצבי כמו "מאני טיים", או דרמת חורבן־אהבה ועיבודה כמו "אל תתעלמי ממני", מחלק א'. ועדיין, יש היגיון אסתטי בחיבור בין שני האלבומים לכדי בית, פתוח ככל שיהיה.