גאנז אנד רוזס בפארק: אפילו בערב רצוף שיאים, היה רגע אחד שהתעלה מעל כולם

כמה זמן נמשכות שלוש שעות? אם תשאלו את ההמונים שיצאו אמש (שני) מחויכים מאוזן לאוזן מהופעתם של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, התשובה כנראה תהיה "לא מספיק". כדי להודיע מראש שאתה עומד לרתק קהל למשך ערב שלם, דרוש שילוב מיוחד של אדיבות ומגלומניה; לפחות באחת התכונות האלה אקסל רוז התברך בשפע, והרווח כולו שלנו.

עד הרגע האחרון ריחף מעל ההופעה הזו, הרביעית של הלהקה בישראל, חשש מסוים. גאנז אנד רוזס, נזכרים מי שנכחו בהופעתם בפארק הירקון ב-1993, יודעים יפה גם לאכזב, לשעמם, להיות לא מחוברים לעצמם - בהשפעת הריבים הבלתי פוסקים בין חברי הלהקה, התחלופה הגבוהה בהרכב הנגנים, הסמים והשנים החולפות.

אבל הפעם הם באו מוכנים, מצוידים ברובים שלופים ובשושנים עתירות קוצים. אחרי פתיח אמביינט עוכר שלווה וצלילי מטוסים ממריאים, ההופעה נפתחה בשיר "It's So Easy", שבו הם הוכיחו איך 40 שנות ניסיון בימתי אכן עושות את מלאכתם קלה; הרוק, הכריזמה והמוג'ו כמעט נוטפים להם מהנחיריים, גם אם הקול של רוז מעט חורק.

כמה שירים מאוחר יותר, מגיעה פצצה גרעינית קטנה בלב הקהל בדמות "Welcome to the Jungle". רוז, למרות המנעד הקולי שהצטמצם, נשמע מצוין, והגיטרות חורכות את הרמקולים - ואת השורות הראשונות. בכלל, צריך לשבח אותו: אף שמיעט לשוחח עם הקהל, ואף ש-61 שנותיו נותנות את אותותיהן פה ושם, רוז נשאר פרפורמר אדיר, שמזהה בכל שיר הזדמנות לספרינט על הבמה, לקידה תיאטרלית אקראית או סתם לצרחות ספונטניות.

לא שכוחו מתמצה בצרחות, ההפך הוא הנכון. בכל זאת, מדובר במי שחתום על כמה מבלדות הרוק היפות ביותר אי פעם. באחת מהן, "Estranged", הוא מחליף את הרובים בשושנים ועובר למוד פרנק סינטרה. את התמונה משלימים פסנתר אפקטיבי ביותר של דיזי ריד, וסולו טיפוסי נהדר של סלאש.

אה כן, סלאש. לא תיתכן ביקורת על ההופעה בלי להתייחס לקסמים שהגיטריסט הנודע של הלהקה עשה אמש על הבמה. על חלקם נרחיב מייד, אך לא לפני שנציין לטובה דווקא כמה מההבלחות הניסיוניות והפסיכדליות יותר שלו, למשל בשירים "Absurd" ו"Double Talkin' Jive". על כל אלה, ועל עוד, ראוי סלאש לעיטור כבוד.

אבל עשרות האלפים לא הגיעו אמש לפארק בשביל הרפתקאות המיתרים הנועזות, אלא בשביל הקלאסיקות שנחתו על הקהל בזו אחר זו. זה התחיל בגרסת הכיסוי ל"Live and Let Die", שהזריקה סטרואידים לשיר החביב של פול מקרטני והפכה אותו למפלצת מטאל מעוררת יראה, בין השאר בזכות צעקות מחרישות אוזניים של רוז. לדבריו, השיר המקורי חגג לאחרונה 50, ולנו נשאר רק להוסיף שהביצוע אמש היה מתנת יום הולדת יפה במיוחד. אחר כך הגיע תורו של "You Could Be Mine", שכיאה לשיר שהופיע בפסקול אחד מסרטי "שליחות קטלנית" הוא קטלני באמת, עם הר געש של גיטרות משוננות ותצוגת תכלית של רוז כטרמינייטור היסטרי ומקסים.

ואז, אחרי קטע בלוז ארוך ונחשי, שממחיש היטב מדוע סלאש מתברג דרך קבע לכל דירוג של הגיטריסטים הטובים בעולם, זה קורה: הריף הנצחי שפותח את "Sweet Child o' Mine" מהדהד מכיוון הבמה. כל הניידים נשלפים, כל הפארק בעננים. המבוגרים בקהל חוזרים לפתע אל הילדות, והצעירים מתבגרים בבת אחת כדי להעריך כיאות את גודל המעמד. והסולו הזה, אוי הסולו הזה! כפי ששרה הלהקה, "Where do we go now"? ובשפת הקודש: איך ממשיכים מכאן?

ומתברר שיש לאן להמשיך, יש עדיין דרכים להרוג את הקהל ברכות, עם "November Rain". כבר לא מייצרים כאלה; זה שריד של עידן אחר, של יומרה מהזן שלא עובר בטיקטוק. אקסל על הפסנתר, עטוי בז'קט סגול מנומר, אמנם לא בשיאו הווקאלי אבל מתכוון לכל מילה, וההרמוניות הקוליות של חברי הלהקה מסייעות לו לשאת בנטל היופי. פאוזה קצרה, אתנחתא קומית בדמות כוס תה שאקסל שותה ומכחכח בגרון בדרמטיות, ועוברים לסולו הסיום הנפלא, הלא מהעולם הזה, שבהכרח נשמע טוב יותר בהופעה חיה. גם לו הקריירה של הלהקה הייתה נעצרת כאן, די היה בכך כדי לחצוב לה גומחה בהיכל התהילה של הרוקנ'רול (שאליו הלהקה אכן נכנסה באפריל 2012, תודה ששאלתם).

מספיק, נכון? אפשר לפרוש בשיא? לא, עד שהקהל לא ייפול שדוד, הלהקה לא תוכל לטפוח לעצמה על השכם. וכאן נכנס "Knockin' On Heaven's Door", הקאבר שכבר מזמן אינו קאבר אלא ישות חיה בפני עצמה. הווליום של הקהל מתחרה כאן בזה של הלהקה, כשעשרות אלפי גרונות צעירים זועקים את הפזמון. אקסל מתעלה על עצמו ושר נפלא, וסלאש מוכתר רשמית לגיבור האמיתי של הערב, עם גיטרות שמתעלות לסולם נסתר, מעבר למילים, מידפקות על דלתי מרום.

כמה שירים חולפים, הלהקה יורדת מהבמה ושבה להדרן מתבקש. קטע אקוסטי נוגה, שמעניק מנוחה לאוזניים וללב, הופך ל"Patience" עתיר השריקות הענוגות והגיטרות המהורהרות. כמובן, זה רק תרגיל הסחה לקראת הפינאלה המוטרף: "Paradise City" בביצוע מחשמל ואגרסיבי מאין כמוהו, שבו הלהקה מאבדת את זה לחלוטין, וכמוה הקהל. לכמה רגעים קצרים, תל אביב אכן הופכת לעיר גן עדן.

ופתאום הכל נגמר. ובלי "Don't Cry"? הייתכן? לא נשכח ולא נסלח. אם כי במחשבה שנייה, דווקא בהשמטה הזו ניכרת הגאונות האמיתית של הלהקה. מי כמוהם יודע: תמיד צריך להשאיר טעם של עוד.