אחת מבדיחות המתופפים המוכרות בקרב מוזיקאים (ואלוהים יודע שיש לא מעט כאלה) שואלת "מה המשפט האחרון שמתופף אומר לפני שהוא נזרק מלהקה?". התשובה, כמובן, היא "אולי ננסה את אחד מהשירים שלי?". ואף שבכל צחוק יש לפחות קורטוב אמת, לרוב אפשר להגיד שמדובר בסטיגמה לא הוגנת במיוחד, שנדבקה לאלו אשר תפקידם לחבוט בתוף ולהכתיב קצב. רק תשאלו את פיל קולינס ודייב גרוהל.
או את איגי דיין, לנצח מתופף להקת משינה, שכבר הוציא בעברו ספרים ואלבומי סולו - ממש כמו זה שהקליט לאחרונה ואשר יצא תחת השם "חמדת אבות", ובו עיבודי גיטרה ושירה בלבד לקלאסיקות משוררים עבריות. קונספט מסקרן כשלוקחים בחשבון שמשינה היא מסוג הלהקות שהתופים מהווים חלק כל כך חשוב מהצליל שלה. או במילים אחרות: את האהבה למאדנס (או ליתר דיוק – הזיהוי עמה ועם הרכבי תקופתה) ממיר דיין לחיבה לענקי שירה עבריים מסוג נתן אלתרמן, אהוד מנור, חיים חפר ויחיאל מר. והוא עושה זאת, כאמור, בקולו ובפריטת גיטרה. כלומר ללא חטיבת קצב.
לרוב מדובר בגרסאות יפות שעושות כבוד הן למילות השירים והן למבצעיהם הקודמים. במובן הזה בולטים במיוחד הביצועים ל"ברית עולם" שכתב מנור ושר מתי כספי, "היא יושבה לחלון" שכתב חיים נחמן ביאליק (ואשר שרו בין היתר אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב ואפילו מוש בן ארי) וגרסה מכשפת, לא פחות, של "רוח סתיו".
גם אם הקו האחיד של האלבום והדמיון הגבוה בין לא מעט קטעים בו הופך אותו לכזה שמיועד למצב רוח מאוד ספציפי, קול השירה החם של דיין וההגשה הנעימה (במיוחד ב"פגישה לאין קץ") הופכים אותו לחוויית האזנה מרגיעה עבור מי שמאס בטרפת הרדיו המקפיצה והמלחיצה סביבו. או למי שזוכר ימים בהם המוזיקה העכשווית עוד התכתבה עם שירי משוררות ומשוררים.
כן, יש מי שיטען שמדובר בגרסאות כיסוי לקלאסיקות על-זמניות שאין טעם לנסות לכסותן. אבל יותר מעוד אוסף קאברים נראה שמדובר באלבום שבאמת בא לספר את סיפור השפעותיו של דיין - גיטריסט מוכשר מגיל צעיר, בתצוגה ווקאלית נאה, אפילו מרשימה למדי, של איגי הסולן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו