סערת סירובו של שלמה ארצי מדגימה כמה המחאה הזאת היא של כולנו

שלמה ארצי סירב לקבל את פרס ישראל בקטגוריית הזמר העברי, ומיד המדינה רעשה ורבבות יצאו לרחובות להפגין. טוב נו, לא באמת, אבל כמעט, כי דקות בודדות אחרי שארצי, סוג של קונצנזוס בקרב חובבי מוזיקה ישראלית, הביע את הכאב שיש לו על המדינה שלו שעולה בלהבות, נודע דבר פיטוריו של גלנט והכאוס המשתולל בימים אלו ברחובות עלה מדרגה.

"אני רועד בכל גופי ונפשי כי אני מלא בדאגה מהפילוג, מהקרע, מהשבר שנקלענו אליו. אנא עצרו, דברו, ותשקוט הארץ", כתב ארצי בתגובתו לוועדת הפרס שבחרה בו, אבל אמש הארץ לא שקטה, ורעש גדול החל מתגלגל בנתיבי איילון, סוחף אחריו את כל המדינה מצפון ועד דרום, מרכיב ומורכב מכל הישראלים והישראליות שיש כאן שיצאו עם דגלים וצעקו את ליבם ונשמתם. ציבור שלם, חוצה גילים, פערים, מגדרים ומגזרים – ממש כמו הקהל של ארצי בהופעותיו.

אנשי תרבות רבים חיזקו את החלטתו של ארצי לוותר לרגע על התואר, ולהיות פשוט שלמה, אזרח של המדינה הזאת, שחי ונושם אותה מאז שנולד, שלצד הפיכתו לחלק מפס הקול של ישראל, הוא גם אבא וסבא שעבורו, כך כתב, "פרס ישראל שאני הכי מאחל לנו ולעצמי זה את ישראל האהובה, המחבקת, הדמוקרטית שאליה שרתי כל חיי ושעליה גדלתי ב-73 שנותיי וגידלתי בה את ילדיי ונכדיי".

יש מי שניסה להפוך את המציאות הכאוטית שלנו לקרב בין ימין לשמאל, לאתר התגוששות פוליטית בין סקטורים שלמים, לישראל הראשונה מול ישראל השנייה ובעיקר למרחץ דמים בו אלה ששולטים משסים אותנו האחד בשנייה.

אז לא, זה ממש לא זה, ואין סמלי יותר מסירובו של שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל דווקא בימים אלו, כשישראל עצמה איננה היא עוד. האקט של שלמה מסמל יותר מכל כמה המחאה הזאת היא של כולנו, ציבור שלם שאוהב את המקום הזה, שמפחד ממה שיקרה פה אם לא יגן עליו, אם לא נגן על עצמנו. הוא מוותר על הפרס הזה ומייחל לישראל האהובה והדמוקרטית שלו - בדיוק כמו רובנו.