מיזוג גלויות מוסיקלי

לשם טוב לוי והאנסמבל שלו יש אלבום חדש והוא מאוד מפתיע. לא באיכותו, זה ברור וצפוי, אלא באומץ שלו. גם אחרי 45 שנות פעילות לוי ממשיך לעשות מה שבא לו, בלי להתחשב בכלל במה שמקובל או במה שיצליח מבחינה מסחרית.

האלבום, "שם יש", מאוד מגוון, ממש מיזוג גלויות. באיזה עוד אלבום ישראלי תמצאו זה לצד זה שירים של יונה וולך ("שם יש"), יהודה קרני, חיים נחמן ביאליק, סמי שלום שטרית, הפייטן דוד מנחם, המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה וישראל נגארה. לכל אחד מהם הניגון המיוחד לו, ובכל זאת כולם יחד הופכים לצליל של שם טוב לוי, צליל שיש בו חיבור מאוד טבעי של ג'אז, מוסיקה קלאסית, רוק מתקדם, מוסיקה אתנית, מזרח־אירופית וים־תיכונית. האלבום נשמע כיחידה אחת גם בזכות חברי האנסמבל המנגנים עם לוי כבר יותר מעשור (זה אלבומם השלישי יחד), ובהם שרלי סבח בעוד, גדי בן אלישע בגיטרה ונועם חן בכלי הקשה.

יש משהו מטעה בשם טוב לוי. הוא אחד המוסיקאים הכי גדולים ומגוונים שיש לנו, הכי פוריים והרפתקניים מבחינה יצירתית, ובכל זאת לא סופרסטאר כפי שהיה מגיע לו. בין מוסיקאים הוא דמות נערצת. לא פחות. אבל איכשהו, הוא אינו זוכה להכרה רחבה באמת בציבור.

הרבה מזה באשמתו. ככה הוא בוחר להתנהל. תמיד מרוכז בעניין עצמו, במוסיקה, ואף פעם לא במה שמסביב. בלי ריאליטי, בלי שערוריות ובלי נונסנס רכילותי. יותר מ־45 שנה במקצוע, ועדיין מוסיקאי שנחבא אל הכלים. לפעמים הוא שותף ללהיטים גדולים כיוצר, כמעבד וכמפיק, אך תמיד נשאר מאחורי הקלעים.

לוי בא מבית בולגרי וגדל על מוסיקה עממית, ג'אז ומוסיקה קלאסית. הוא מנגן בחליל ובפסנתר, ובשנות ה־70 יצר יחד עם אריק איינשטיין, שלמה גרוניך, שלמה יידוב ויצחק קלפטר, ואחר כך גם עם עפרה חזה, אסתר עופרים, רבקה זוהר, גידי גוב, אריק סיני, ארקדי דוכין ועוד רבים.

הוא יצר מוסיקה לסרטים כמו "הקיץ של אביה" ו"מסע אלונקות", לסדרות טלוויזיה כמו "עמוד האש" ולתיאטרון. ב־2005 קיבל פרס אקו"ם למפעל חיים למלחין. מאז הוא ממשיך ליצור ולהתחדש, וגם מייצר מפגשים מוסיקליים חדשים, למשל עם האורקסטרה של אבי ליבוביץ', שהיא הרכב ג'אז. האלבום "שם יש" של האנסמבל שלו הוא עוד יצירת מופת שכולי תקווה כי תתגלה עם השנים.