הניצוץ הגאוני של האיש בחליפה הנוצצת: יואב גינאי שואב השראה מהמאסטרו

לדמותו הססגונית של צביקה פיק נחשפתי לראשונה כילד, אי שם בראשית שנות ה-70, כשזו התנוססה על עמוד השער של השבועון "להיטון". כוכב הפופ החדש היה שונה לגמרי מהמראה הצברי, יפה הבלורית, המקובל אז, של יוצאי הלהקות הצבאיות כגון ששי קשת ויגאל בשן.

פיק, שלוהק לתפקיד הראשי בהפקה המקומית של המחזמר "שיער" כקלוד, היה ארוך שיער, לבוש בחליפות נוצצות וגם - וזו היתה מהפכה - הוא היה מאופר. התדמית הכל כך שונה שסיגל לעצמו המוזיקאי הצעיר, יליד פולין, עשתה לו חיים קשים בקרב המבקרים.

כמעט לאורך כל הקריירה שלו הוא נקטל בתקשורת, ולפעמים היה מושא ללעג של מובילי דעה בתחום התרבות הפופולרית, כשהעוף המוזר שזכה לפופולריות עצומה בקרב הקהל לא בא להם בטוב. אם כבר לחבב מהפכנים - ההעדפה הממסדית הייתה לחבורת לול של אריק איינשטיין, כוורת וחבריהם.

עטיפת הקיטש המסוגננת של המלודיסט, שהיה מהחלוצים שחשמלו את יצירותיהם בסינתיסייזר, צברה מעריצות ומעריצים רבים אצל הקהל, אבל מוסגרה בדרך כלל כבדיחה בקרב המבקרים הרציניים. אבל לצביקה פיק, המוזיקאי הגאון שצמח מילדותו על ברכי המוזיקה הקלאסית - זה לא הפריע כלל, אלא להפך.

דומה שההליכה נגד הזרם דווקא העצימה אותו כיוצר פורה. הוא יצר פיגומים מהשכלתו הקלאסית, והלחין עוד ועוד שירי פופ ענקיים כמו "מעלה מעלה", "שיר הפרחה", "אהבה בסוף הקיץ" ו"לגור איתו", ובלדות משוררים כמו "נאסף תשרי", ששרדו את מסננת השנים ונרקדים, משודרים ומושרים עד היום.

לפני 24 שנה הייתה לי הזכות להעניק לצביקה מתנה גדולה. האמנתי שהוא, ורק הוא, המלחין שיכול להתמודד עם הטקסט שכתבתי עבור דנה אינטרנשיונל לאירוויזיון. ואכן, במאי 1998, הכוכבים הסתדרו. "דיווה" שלנו זכה באירוויזיון, והיה (ועודנו) המנון וסמל לחירות, לפתיחות ולקבלת האחר.

הזכייה הפיחה חיים חדשים בקריירה של צביקה. הוא חזר להופיע, השתתף בסדרות טלוויזיה, היה שופט ב"כוכב נולד", ויעקב אגמון, מנכ"ל הבימה, הימר על "מרי לו", המחזמר משיריו, שזכה להצלחה חסרת תקדים בתיאטרון הישראלי.

בהמשך כתבנו יחד לאירוויזיון גם את "נדליק ביחד נר" לשרית חדד, שהיה לשיר תפילה בקהילות היהודיות בעולם.

כששוחחתי עם צביקה לפני כמה ימים הוא נשמע אופטימי, וכהרגלו, מלא הומור, הוא אמר לי: "אתה הרי יודע, יואבי, שהמוזיקה היא החיים שלי, והמופע המתוכנן שלי יהיה הגדול ביותר". בכל פעם שאנחנו משוחחים אני נזכר בו יושב עם טקסט חדש מול הפסנתר, והופך להיות "צביקה פיק" - ממש כמו פעם. צביקה ההוא, המואר ומלא האנרגיות, מוזיקאי גאון עם פני מדונה.

אין לי ספק שגם במקום שבו הוא נמצא עכשיו הוא מנגן על פסנתר לבן ושר:

"מעלה, מעלה, מעלה
כל הצלילים מנגנים אותך
שיר מהלב, שיר יפה כמוך,
מעלה, מעלה, מעלה"