היה שווה לחכות: ההופעה של הפיקסיז העיפה את הגג לשמיים
כשנתיים לאחר שהופעתם בוטלה, הרביעייה האמריקנית הפנטה את האלפים שהגיעו לצפות בהם • למרות הסאונד היום ואפילו שהלהקה לא יצרה קשר עם הקהל אפילו לרגע אחד, במשך קרוב לשעתיים היא נתנה בראש בשואו מינימליסטי - אבל גדול מהחיים
,עודכן
0השמעה
כשנתיים לאחר שהופעתה של הפיקסיז בישראל בוטלה בעקבות מגפת הקורונה, אלפי המעריצים הרבים של להקת הרוק האלטרנטיבי חזו אמש (שני) בחלום שלהם מתגשם ממש על הבמה. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהם הופיעו בארץ, אבל בואו נודה – כשאחת הלהקות האגדיות ביותר בתחומה מגיעות לכאן, במיוחד אחרי דחייה מעצבנת, אי אפשר להישאר לכך אדיש.
"אדיש" הוא התיאור האחרון שאפשר להגיד על הקהל שהגיע לביתן 1 באקספו תל אביב, שבמשך קרוב לשעתיים לא הפסיק לשאוג לרביעייה שעמדה מולו על הבמה, וזאת למרות הסאונד הנורא במתחם ואפילו שאף אחד מחברי הלהקה לא יצר קשר עם הנוכחים לרגע אחד. הם לא הציגו את עצמם, לא אמרו "שאלום יזרעאל" במבטא אמריקאי שובר שיניים או ביצעו הדרן חביב, אפילו לא הסתכלו לכיוון הקהל כשהתרחשה תקלה בגיטרה של הסולן בלאק פרנסיס. ולמרות החוסר בתקשורת, הקהל פשוט לא יכול היה שלא ליהנות מכל רגע ורגע בהופעה.
הפיקסיז מבצעים את להיטם "Here Comes Your Man" בהופעה בישראל // צילום: ערן איצקוביץ
עוד לפני שהפיקסיז עלתה לבמה, הקדים אותם ג'רי קנטרל, הגיטריסט של אליס אין צ'יינס, שבמשך קצת יותר משעה לא הפסיק לתת בראש עם כמה וכמה להיטים מהלהקה שפרסמה אותו. זמן לא רב לאחר שקנטרל ירד מהבמה, הגיע הרגע שלו ציפינו – והרביעייה האמריקנית תפסה את מקומה, ותוך זמן קצר החלה לתת בראש בעצמה, כאילו לא חלפו רק כמה דקות מהופעתו של קנטרל. ישר ולעניין.
אם יש משהו שאפשר לומר על הפיקסיז, זה שהם מצליחים לתת שואו גדול מהחיים גם במינימום "אפקטים". הבמה הייתה שחורה ושגרתית, אף וידאו ארט לא הוקרן במהלך ההופעה – רק תאורה בצבעים משתנים והרביעייה. זהו. זה לא מנע מהם לבצע שיר אחרי שיר אחרי שיר כמעט ללא הפסקה (אין לי ספק שהם לא היו עוצרים לרגע לולא אותה תקלה בגיטרה), אפילו לא כדי ללגום מים. הקהל כל כך אהב את זה, שלא היה ניתן להחמיץ את האהדה שלו כלפי הלהקה.
ג'רי קנטרל בהופעה בישראל // צילום: ערן איצקוביץ
זו חתיכת גדולה, לסחוף אחריך אלפי בני אדם מבלי לתקשר איתם. בואו נודה, הישראלים מאוד מתלהבים כשאמן בינלאומי גדול פונה אלינו בין השירים וגורם לנו להרגיש, גם אם לרגע אחד, כאילו הוא אחד מהחבר'ה. הפיקסיז עשו בקהל כבשלהם, והפנטו אותו ללא מאמץ – אפילו כשהתנגנו השירים שאינם נמנים על להיטי הלהקה.
באופן טבעי ומתבקש, כשבוצעו אותם להיטים, כמובן שהקהל השתגע. איך אפשר שלא להיכנס לאקסטזה כששומעים בלייב את "Where Is My Mind?" ואת "Here Comes Your Man"? גם אחרי כל כך הרבה פעמים שהשירים האלו ורבים אחרים בוצעו על במות ברחבי העולם, הפיקסיז ביצעו אותם אמנם "על אוטומט", אבל עם כריזמה מתפרצת ומדבקת.
אז אולי חברי הלהקה לא הראו סימני התרגשות, בכל זאת היחסים ביניהם ידעו לא מעט עליות (ובעיקר) ירידות, אבל הם היו מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, ולא הראו אפילו קמצוץ של התרגשות על הבמה. בדרך הזו, הם העיפו את גג הביתן לשמיים ונתנו הופעה כל כך מוצלחת, שאי אפשר שלא לחכות כבר לפעם הבאה שבה הם יגיעו ארצה.
