רגע לפני הופעתו בישראל: האור של נסיך האופל מסנוור את ברלין

הפעם האחרונה שבה ניק קייב ביקר בישראל היתה באוקטובר 2017, בסיבוב ההופעות לאלבום "Skeleton Tree" ובשיאו של תהליך אבלות. מותו הטראגי של בנו ארתור כשנתיים קודם לכן הפך את מי שגם כך היה פרפורמר אינטנסיבי לחיית במה מסוג אחר: מין ערבוב בין רוקר מופרע, מטיף דתי, מנהיג כת ואב אבל, שמשתמש בקהל הרב שיש לו ובקשר הנדיר שלו איתו כדי לעבד את התחושות הקשות שהוא מתמודד עימן, לתקשר ולגעת באנשים, וגם כדי להגיד משהו על כאב, אהבה, אנושיות ומוות.

להופעה הקרובה שלו בישראל בחודש אוגוסט מגיע המוזיקאי האוסטרלי שלושה חודשים לאחר מות בן נוסף (פחות קרוב אליו), אך טעון באנרגיות ובקסם שאפיינו את המופע ההוא - גם אם לפי ההופעה שהעניק בשבוע שעבר לקהל הגרמני מדובר בחיה מעט שונה.

ניק קייב עולה על הבמה בברלין רבע שעה לפני זמן העלייה המקורי שלו. השמיים האירופיים הבהירים חרף שעת הערב מעניקים את התחושה שמדובר בהופעת פסטיבל, אבל קייב לא נותן לשמש ולאור (לא הדברים הראשונים שעולים לראש כחושבים על מי שכונה "נסיך האופל") להפחיד אותו. את "Get Ready to Love" הוא פותח באגרסיביות שתפתיע גם את מי שחזה בעבר באיש בפעולה. קייב, שותפו וורן אליס ולהקת הבאד סידס לא לוקחים שבויים, ולא יותר משניות ספורות אל תוך המופע יורים על באי אמפי Waldbuhne חתיכות של כעס, זוהמה, אמת וטירוף, שממשיכות גם אל "There She Goes My Beautiful World".

האיש בחליפה השחורה מתהלך על הקט־ווק הצר שבקדמת הבמה כמו לוליין על חבל, במין קרקס בלהות שנותן את התחושה שבכל רגע נתון הוא עלול להתרסק על העומדים בשורות הראשונות. אבל ניק קייב תמיד נותר בשליטה, משחק על התפר שבין עדינות לפראות. זה קורה לא רק בין שירים אלא גם במהלכם. קייב עצמו הוא שחקן של ניגודים. רגע אחד בועט באוויר, צורח בקדמת הבמה ונותן למאמיניו - בהיעדר הגדרה אחרת - לשיר איתו באקסטזה. באחר, למשל ב"I Need You", הוא מתיישב אל הפסנתר, חושף פגיעות שברירית ויוצר רגע מצמרר של אינטימיות בכל ההמולה.

"זו עיר יפהפייה, היא נתנה לי המון ואני זוכר את זה", הוא אומר בשלב מסוים, מרפרר לשנות ה־80', אז גר בברלין המחולקת. "העיר נראית דפוקה בצורה מרהיבה", הוא מוסיף, ומקדיש את הבלדה קורעת הלב "Waiting for You" לעיר שעזרה לעצבו בתקופה משמעותית בחייו.

אחרי סיום מהפנט בדמות "City of Refuge" ו"White Elephant" הם שבים לבמה לשני הדרנים, לקול שאגות הקהל. אלה כוללים בין היתר ביצועים סוחפים של "Jack The Ripper" ,"Into My Arms", "Vortex" ו"Henry Lee", שם אחת מזמרות הליווי שלו נכנסת לנעליה של פי ג'יי הארווי, בתפקיד הנשי בשיר. אחרי לא פחות משעתיים וחצי הם חותמים את הערב עם "Mermaids", ונפרדים בינתיים מתחנה אהובה במיוחד על קייב. אהובה אולי כמו תל אביב, עיר שרבים עוד זוכרים את הימים שבהם ישב בבר "הגלולה" והסתובב בשינקין של שנות ה־90'.

זו לא אותה הופעה כמו ההיא מלפני ארבע שנים, שבה הפך היכל מנורה למשך שני ערבים לכנסייה ובה טקס דתי רב משתתפים. אלמנטים מכך קיימים גם כאן, אך מדובר ברשימת שירים שונה שמאזנת במדויק בין חדש וישן. זו חוויה אחרת, אך לא כזו שנופלת ממנה. לראות את ניק קייב בהופעה זו מתנה שכל חובב מוזיקה חייב לעצמו. והיא מגיעה עטופה בכאב, תשוקה וזעם קדוש.