מי שמכיר את אשלי וקסמן בקשי בעיקר מעולם האיפור, הטיפוח והלייף סטייל, עשוי להתקשות לחבר בין דמותה של יוטיוברית הביוטי המצליחה לבין מי שלמדה ממשל ולוחמה בטרור, עבדה במשרד הביטחון ושאפה להגיע לתפקיד דיפלומטי בכיר.
אלא שבשיחה פתוחה בפודקאסט Stars עם אסף הדר מתברר כי שני העולמות האלה מעולם לא היו באמת נפרדים. הרבה לפני שהפכה לאחת המשפיעניות המוכרות בישראל, היא כבר עסקה בשאלות של זהות, ציונות, הסברה והקשר של ישראל לעולם. אירועי 7 באוקטובר לא יצרו בה את העיסוק הזה, אלא הפכו אותו לשליחות מרכזית בחייה.
התחלת את דרכך בעולם הביטחוני. איך בחורה עם שאיפות כאלה מוצאת את עצמה יום אחד מצלמת סרטוני איפור ליוטיוב?
"זה באמת מצחיק, כי היום שואלים אותי מה הקשר בין ביוטי להסברה, ופעם היו שואלים אותי מה הקשר בין ביוטי לעולם הביטחוני. תמיד אהבתי איפור. בגיל שלוש הלכתי לאיבוד בקניון ומצאו אותי בדוכן איפור. בגיל 17 למדתי איפור מקצועי, אבל מעולם לא חשבתי שזו תהיה הקריירה שלי. עסקתי בזה בשביל הכיף, ובאמצעות האיפור גם מימנתי את הלימודים שלי".
לדבריה, נקודת המפנה האידיאולוגית בחייה התרחשה דווקא בתקופת לימודיה בקנדה. בקמפוס שבו למדה התקיימו הפגנות נגד ישראל, שבמהלכן הוצגו טענות על אפרטהייד, קולוניאליזם וטיהור אתני. "פתאום מצאתי את עצמי שואלת שאלות קשות. אנשים קראו לי קולוניאליסטית אירופאית לבנה, והתחלתי לתהות אם יש משהו בטענות שלהם. אפילו כשפניתי לאמא שלי, שהיא ישראלית, ושאלתי אותה למה אומרים שאנחנו גונבים אדמות, לא קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי".
במקום לקבל את הדברים כמובן מאליו, החליטה לצאת למסע מחקר עצמאי. "התחלתי לקרוא ספרים מכל הספקטרום, מהכי ציוני ועד הכי אנטי-ציוני. רציתי לגבש דעה בעצמי ולהבין את המורכבות של הסיפור. בסופו של דבר הבנתי את האמת כפי שאני רואה אותה, והפכתי לציונית מאוד. הקמתי בקמפוס ארגון הסברה והבנתי שאני רוצה לעלות לישראל, להתגייס ולתרום למדינה".
ובכל זאת, איך נכנס האיפור לתמונה?
"בזמן שעבדתי במשרד הביטחון, חברה שלי נרשמה לקורס איפור אצל ירין שחף וביקשה שאצטרף אליה. הסכמתי בשביל הכיף. לפני הקורס חיפשתי חומר לניקוי מברשות איפור, וגיליתי שבישראל הוא יקר מאוד לעומת קנדה. חיפשתי פתרון ביתי באינטרנט, וכך גיליתי עולם שלם של סרטוני איפור ביוטיוב, בעיקר באנגלית. צפיתי בהם במשך כמה שבועות וחשבתי שאולי יש גם בישראל מישהי שתחפש סרטון כזה בעברית".
בשנת 2012 העלתה סרטון ראשון, שבו הסבירה כיצד היא מנקה את מברשות האיפור שלה. "חשבתי שאעלה סרטון אחד וזהו, אולי יום אחד הוא יעזור למישהי. קיבלתי מאה צפיות, והייתי בהלם. אנשים כתבו לי שסוף סוף יש תוכן כזה בעברית. הבנתי שיש קהל ישראלי שאוהב את התחום ופשוט צורך את התוכן באנגלית. אז העליתי עוד סרטון ועוד אחד, וככה זה התחיל".
במקביל לעבודתה במשרד הביטחון המשיכה ליצור תוכן, לאחר שקיבלה אישור להעלות סרטונים כל עוד אינה חושפת את מקום עבודתה או את פרטי תפקידה. בהדרגה זיהתה את הפוטנציאל העסקי של הפלטפורמה, אך ההחלטה לעזוב את המערכת הביטחונית ולהתמסר ליוטיוב הגיעה גם בעקבות שינוי במקום העבודה. "היה לי בוס חדש, שוביניסט ומגעיל, וזה נתן לי את הדחיפה לקבל אומץ ולעזוב. הבנתי שאני אוהבת את מה שאני עושה ושיש לזה פוטנציאל. השאר היסטוריה".
"ארבע שנים לא הרווחתי שקל מיוטיוב"
היום כולם מדברים על משפיענים והכנסות מהרשת. איך הצלחת להתפרנס?
"בארבע השנים הראשונות לא הרווחתי שקל מיוטיוב. גם לא היו שיתופי פעולה. הייתי מגיעה למותגים ומבקשת לסקר השקות, ולא תמיד הבינו בכלל מי אני. בסופו של דבר הייתי צריכה להתפרנס, אז הלכתי לעבוד בחנות איפור בקניון".
היא מספרת כי אפילו בריאיון העבודה התקשתה המנהלת להבין מדוע אישה בעלת תארים אקדמיים, רקע ביטחוני וניסיון מקצועי מבקשת לעבוד בחנות במשכורת מינימום. "היא אמרה לי שהיא תעשה לי עוול אם תקבל אותי. אמרתי לה שזה החלום שלי. הייתי עובדת מצוינת מבחינת התשוקה לתחום, אבל גרועה במכירות, כי הייתי אומרת ללקוחות לא לקנות מוצרים שלא באמת אהבתי".
עד כמה ההצלחה ברשת עלולה להיות אשליה מבחינת מי שרואה את התוצאה מבחוץ?
"המון אנשים רואים את ההצלחה, אבל לא מבינים מה קורה מאחורי הקלעים. המזל שלי הוא שהתפרסמתי בגיל יחסית מבוגר, בסביבות גיל 30, כשכבר הייתי אמא. אני לא יודעת איך הייתי עומדת מבחינה נפשית בפרסום בגיל 14 או אפילו 10. תמיד ידעתי שההצלחה ברשת זמנית, ושצריך לשמור על הרגליים על הקרקע. הכנתי את עצמי כל הזמן ליום שבו כבר לא אהיה הכי גדולה ברשת".
הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם כאמא. בתה בת ה-12 מבקשת כבר חודשים לפתוח ערוץ יוטיוב עצמאי, אך וקסמן בקשי אינה ממהרת לאשר לה את הבקשה. "אנחנו מנהלות על זה שיחות. אני מסבירה לה שברשת יש גם תגובות פוגעניות, שצריך להיזהר בחשיפת פרטים אישיים ושאסור לפרסם מידע על בית הספר או מקום המגורים. אני גם רוצה שהיא תבין מה התוכן שהיא רוצה ליצור. היום אנשים אומרים שהם משפיענים, אבל צריך לשאול אותם: במה? מה הנושא? מה ה-DNA שלכם? לכל אחד צריך להיות משהו שהוא רוצה להעביר".
יש את אשלי שלפני 7 באוקטובר, שעסקה בעיקר באיפור וביוטי, ויש את אשלי של אחרי 7 באוקטובר, שהפכה לאחת מדמויות ההסברה הבולטות של ישראל. הרגשת שגילית בעצמך צד שלא הכרת?
"בדיוק להפך. זאת אשלי האמיתית. מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים יודע שאני כל הזמן מדברת על ציונות, ישראל והסברה. כבר בתקופת מבצע שומר החומות הבנתי שצריך להילחם גם בזירה הדיגיטלית, והתחלתי להעביר את התוכן שלי באינסטגרם מעברית לאנגלית. אבל אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לעסוק באיפור כאילו כלום לא קרה. יש לנו 250 חטופים, והרגשתי שזה פשוט לא הזמן".
היא מתארת את הבוקר שבו נחשפה לראשונה לממדי האסון. בלילה שלפני כן הייתה עסוקה בניסיון להשיג כרטיסים להופעה נוספת של ברונו מארס, לאחר שנהנתה מההופעה שבה ביקרה כמה ימים קודם. בבוקר 7 באוקטובר התעוררה בעקבות שיחת טלפון מאמו של בעלה, שהודיעה להם כי פרצה מלחמה. בתחילה לא הבינה את גודל האירוע, עד שפתחה את הטלפון ונחשפה לתיעודים שהחלו להגיע.
"הדבר הראשון שראיתי היה הסרטון של נעמה לוי עם המכנסיים המוכתמים בדם. לקח לי רגע להבין את המשמעות ואת גודל האירוע. באותו זמן עדיין לא הבנו את סדר הגודל של מה שמתרחש. העליתי סרטון עם הכותרת 'איך יכולתם?', אבל לא פרסמתי את הסרטון של נעמה, כי רציתי לשמור על הפרטיות שלה. לא תיארתי לעצמי שתוך זמן קצר כל המדינה תדע את שמה".
הסרטון שהעלתה הגיע בתוך זמן קצר למיליוני צפיות. במקביל החלה להפוך את חשבון האינסטגרם שלה למוקד סיוע, והעלתה מאות סטוריז עם תמונות, פרטים ומספרי טלפון בניסיון לסייע לאנשים לאתר נעדרים ולחבר בין משפחות למידע.
מתי הבנת שהפעילות שלך הופכת למשהו גדול הרבה יותר מתוכן ברשת?
"כבר בימים הראשונים הבנתי שכולם צריכים להיות פעילים ברשת, לא רק אני. ב-10 באוקטובר הזמנתי אליי הביתה חברים שעסקו בהסברה, ופתחנו למעשה חמ"ל. היו אצלי כעשרה אנשים, ובתוך כדי אזעקות התראיינו לגופי תקשורת בכל העולם ובשפות שונות, יצרנו תכנים ועבדנו בשיתוף פעולה. זה היה חמ"ל הסברה ראשון שהוקם אצלי בבית".
אלא שבשלב מסוים הבינה כי דווקא הזירה שבה היא יכולה לתרום יותר אינה בהכרח הרשתות החברתיות. מתוך ניסיונה האישי בקמפוסים בצפון אמריקה, היא צפתה את גל המחאות והעוינות שיתפתח נגד ישראל, והחליטה לצאת מהארץ כדי לפעול מול קהילות יהודיות וסטודנטים.
היא רכשה כרטיס טיסה לניס שבצרפת ויצאה עם ארבעת ילדיה. "הרגשתי שאני לא מצליחה לעשות הסברה כמו שצריך ברשת כשאני תקועה בבית עם הילדים, וגם לא מצליחה להגיע לקמפוסים כשאני בישראל. חשבתי שאולי עוד מעט יסגרו את השמיים, ולכן החלטתי לצאת".
כבר ב-16 באוקטובר הגיעה לקהילה היהודית במונקו ונשאה דברים בפני חבריה. שם החלה להיתקל גם בבקשות קונקרטיות לסיוע לישראל. "אנשים שאלו אותי איך אפשר לתרום, איך אפשר להעביר ציוד צבאי לצה"ל ואיך אפשר לעזור. לא הייתי מוכנה בכלל לשאלות האלה. מצאתי את עצמי מתקשרת לחברים בארץ, למטה החטופים ולגורמים שהכרתי ממשרד הביטחון, ומחברת בין אנשים שרצו לתרום לבין מי שידע לקבל את התרומות".
משם המשיכה לפריז ובהמשך לקנדה, שם נפגשה עם סטודנטים ופעילים בקמפוסים. המסע הזה גם הוביל אותה לכתוב ספר שנועד לתת מענה לשאלות הקשות שצעירים יהודים נתקלים בהן באוניברסיטאות בצפון אמריקה.
בזמן שאת ופעילים נוספים עושים עבודת הסברה אינטנסיבית ברחבי העולם, לא שאלת את עצמך איפה המדינה?
"בהחלט. יש לי סיפור שממחיש את זה. עוד כשהייתי בניס התקשרתי לשגרירות בפריז והצעתי לארגן אירוע לסטודנטים ישראלים שהרגישו מאוימים בקמפוסים. הם שלחו לי הודעות ושאלו מה לענות לפרופסורים ומה לעשות מול האווירה העוינת. ניסיתי לקדם את האירוע, רדפתי אחרי השגרירות, וכשהגעתי לפריז ביקשתי לפעול במהירות. קיבלתי תשובה שהעובדת שאיתה דיברתי נמצאת ביום מחלה ושאפשר לדבר למחרת. זה היה כשבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר. שאלתי את עצמי אם זה הגיוני שברגע כל כך קריטי אין מענה".
לדבריה, בסופו של דבר מי שנרתמו לסייע היו בעיקר אזרחים וקהילות יהודיות מקומיות. "יהודים טובים פתחו את הבתים שלהם, ישראלים הקימו קבוצות וחמ"לים מאולתרים ועזרו לסטודנטים. הכול הגיע מהאזרחים. האכזבה שלי הייתה עצומה. הייתי בטוחה שהממשלה הזאת לא תשרוד את האירוע, כי לא ראיתי תפקוד ומנהיגות".
עם זאת, היא מדגישה כי לצד האכזבה מהמערכת הפוליטית חשה גאווה גדולה בעם הישראלי. "מצד אחד התאכזבתי מאוד מהמנהיגות, ומצד שני הרגשתי גאווה עצומה בעם שלנו. ראיתי אנשים שפשוט קמים ועושים. אבל אני חושבת שהבעיה עמוקה יותר מהממשלה. יש כאן תרבות של התנהלות לא תקינה, של חוסר אחריות ושל בריונות, וגם אנחנו כאזרחים צריכים לקחת אחריות. בסוף הם 120 חברי כנסת, ואנחנו כמעט עשרה מיליון. השינוי צריך להגיע גם מאיתנו".
"אנחנו יורים לעצמנו ברגל במלחמה ההסברתית"
עד כמה ישראל אשמה בכך שלא הצליחה להעביר לעולם את מה שקרה כאן ב-7 באוקטובר?
"קודם כול, תמיד תהיה אנטישמיות ותמיד יהיו מי שישנאו אותנו, בלי קשר למה שנעשה. אבל אנחנו בהחלט אשמים בהרבה דברים. ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות לא עסקו מספיק בנושא התדמית וההסברה. הנרטיב האנטי-ישראלי נבנה במשך שנים, בזמן שאנחנו כמעט התעלמנו ממנו".
לדבריה, אחת הבעיות המרכזיות היא שגם הציבור הישראלי אינו מבין את חשיבותה של המערכה התודעתית. היא מתייחסת לתיעודים של חיילים שמעלים לרשת אמירות קיצוניות או סרטונים שעלולים לפגוע בישראל בעולם, ומסבירה כי גם כאשר מדובר בחיילים שפועלים מתוך תסכול, הנזק עלול להיות משמעותי.
"כשאני מעלה ביקורת ואומרת לחיילים שלנו לא לעשות את זה, כי הסרטונים האלה נלקחים, נערכים ומופצים בעולם, אני מקבלת תגובות כמו 'לא משנה מה נעשה, תמיד יגידו עלינו דברים'. נכון, אבל למה לירות לעצמנו עוד יותר ברגל? אנחנו צריכים להבין שהמלחמה ההסברתית אינה מותרות".
היא אף מזהירה מפני תלותה של ישראל בתמיכה האמריקאית ומפני היעדר חשיבה לטווח ארוך. "אנחנו צריכים את התמיכה של ארצות הברית, בין היתר בגלל האו"ם, הווטו והתחמושת שאנחנו מקבלים ממנה. אבל מה יקרה בעוד כמה שנים, כשהממשל האמריקאי יתחלף? האם מישהו מטפח קשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית? האם אנחנו נערכים לאפשרות שהמפה הפוליטית תשתנה? אני לא רואה מספיק חשיבה אסטרטגית בנושא הזה".
לדבריה, השפעתה של האווירה האנטי-ישראלית עלולה לחרוג הרבה מעבר להפגנות ולשיח ברשתות. היא מספרת על אירוע שחוותה לאחרונה בפריז, כאשר בעלה הציג רישיון נהיגה ישראלי בפני עובד בחברת השכרת רכב, ונענה כי לא ניתן לקבל אותו ללא רישיון בינלאומי. "בחיים לא ביקשו מאיתנו דבר כזה באירופה. לקח לי זמן להבין שאולי מדובר באירוע אנטישמי. זה אולי נשמע כמו משהו קטן, אבל אנחנו עלולים להגיע למצב שבו לא יקבלו אותנו בבתי עסק, לא יאשרו הזמנות או לא ירצו לעבוד איתנו".
היא מוסיפה כי הסכנה האמיתית נוגעת גם לכלכלה, לביטחון וליחסי החוץ. "אם לא יקנו מאיתנו הייטק, אם לא תהיה לנו תחמושת ואם נאבד את הבריתות שלנו, מה נעשה? ישראל צריכה לבנות קשרים אסטרטגיים גם עם מדינות נוספות, כמו הודו. המלחמה שלנו היום מורכבת הרבה יותר ממה שהייתה לפני 50 שנה".
"הייתי כמה ימים לפני הכרזה על הצטרפות לרשימה של גלעד ארדן"
ב-2024 אמרת שאת רוצה להגיע לתפקיד שרת התפוצות. בהמשך שמך נקשר למהלך הפוליטי של גלעד ארדן. עד כמה באמת היית קרובה לכניסה לפוליטיקה?
"זה לא היה משהו שעשיתי בכל הכוח. היו לי המון חששות והתלבטויות. הכרתי את גלעד עוד קודם, בין היתר דרך העיסוק בהסברה. הבת שלו הייתה צופה שלי, ובהמשך, כשהוא כיהן כשגריר ישראל באו"ם, יצא לנו להיפגש ולעבוד במקביל. עם הזמן נוצר בינינו קשר אישי, ופשוט מאוד הערכתי אותו כאדם".
לדבריה, החיבור ביניהם נבע בעיקר מתחושת שותפות אידיאולוגית. "הרגשתי שסוף סוף יש אדם שחושב כמוני, מדבר בהיגיון ומדבר על אחדות. אני באמת חושבת שרוב אזרחי ישראל מסכימים על הרבה יותר דברים ממה שנדמה לנו, אבל התחושה היא שהמערכת הפוליטית לא מייצגת אותם".
וקסמן בקשי מספרת כי קיימה שיחות גם עם מפלגות נוספות, אך לא הרגישה שהמקומות שבהם ביקרה מתאימים לה. "תמיד הרגשתי עמוק בבטן שאם אנשים כמוני לא ייכנסו לפוליטיקה, נישאר עם אותם שמות. צריך אנשים חדשים, טובים, שאכפת להם, גם אם הם מגיעים בלי ניסיון פוליטי ועם מידה מסוימת של תמימות".
היא חושפת כי המהלך עם ארדן הגיע לשלב מתקדם מאוד, וכי השניים כבר הכינו סרטון שבו הייתה אמורה להודיע על הצטרפותה לרשימה. "היינו כמה ימים לפני שזה היה אמור לעלות. עדיין לא סגרנו בדיוק על המקום שלי ברשימה. לא רציתי להיות במקום גבוה מדי, אבל דיברנו על אפשרות להשתלב בחמישייה. היו לי המון חששות, ושאלתי את עצמי אם אני לא מסכנת את השם שבניתי במשך שנים".
אלא שזמן קצר לפני הפרסום הודיע ארדן על פרישתו מהמהלך. "הוא אמר לי לא להעלות את הסרטון, ורק אחר כך הבנתי למה. הוא באמת שמר עליי. אני חושבת שזה חריג בנוף הפוליטי. אני עדיין מחזיקה לו אצבעות ומאמינה שיש לו את מה שצריך כדי להיות ראש ממשלה יום אחד, אם ירצה".
הדר: את לא שוללת כניסה לפוליטיקה בעתיד?
"לעולם אל תגיד לעולם לא. אני שמחה שזה לא קרה עכשיו, כי גם אני לא הרגשתי שזה הזמן הנכון עבורי. בדיוק ילדתי, יש לי תינוקת בת שמונה חודשים, ואני מרגישה שעוד לא מיציתי את העשייה שלי בעולם האיפור, האופנה, הלייף סטייל וההנחיה. יכול להיות שיום אחד אמצא את עצמי שוב ברשימה. החיים דינמיים".
היא גם מספרת כי חלק מההצעות שקיבלה ממפלגות אחרות היו כרוכות בדרישה להשתמש בכוח ההשפעה שלה ברשת. "בגדול, המסר היה: תני לנו את הפלטפורמה שלך ואנחנו נדאג לך. גלעד לא היה כזה, ובגלל זה הרגשתי איתו בנוח. היו גם הרבה אגו בפגישות אחרות, וזה פחות התאים לי".
"בשנים הטובות הרווחתי יותר מחבר כנסת"
כניסה לפוליטיקה הייתה יכולה לפגוע גם במעמד שלך ברשת. לקחת את זה בחשבון?
"בוודאי. לא משנה עם מי תלכי, תמיד יהיה חלק מהציבור שיכעס עלייך. ידעתי שזה עלול לפגוע בי גם כלכלית. אני יודעת כמה מרוויח חבר כנסת, ובשנים הטובות שלי ביוטיוב הרווחתי יותר. מבחינה כלכלית, זו אפילו הייתה יכולה להיות הרעה בתנאים".
היא מספרת כי בשנים שבהן התמקדה בהסברה, הכנסותיה נפגעו באופן משמעותי. "במשך השנים האחרונות כמעט שלא פנו אליי לקמפיינים, כי מותגים הבינו שאני כבר לא עוסקת בתחום. למזלי, המותג שלי המשיך להימכר ברקע, ובעלי המשיך לעבוד. בשנים שבהן הרווחתי היטב ידענו לקחת כסף ולהשקיע אותו, כך שלא הגעתי למצב שלא היה לי ממה לחיות".
עם זאת, היא מודה שהיעדר ההכנסה השפיע גם על תחושת הביטחון האישי שלה. "אני צריכה להרוויח כסף ולהרגיש שאני מצליחה בכוחות עצמי. זה חלק מהביטחון שלי. אחרי תקופה כל כך ארוכה שבה ההסברה הייתה במקום הראשון, הבנתי שאני צריכה להחזיר את הקריירה שלי למרכז".
לדבריה, חזרת החטופים והתחושה שהגיעה העת לשנות סדרי עדיפויות הביאו אותה להחלטה להחזיר את עולם התוכן המקורי שלה למקום מרכזי. "אני תמיד אמשיך לעשות הסברה ברשת, אבל בשלוש השנים האחרונות זה היה מספר אחת מבחינתי. עכשיו זה חוזר להיות מספר שתיים. כל עוד המדינה לא משלמת לי על העבודה הזאת ואף אחד לא מממן אותה, אני צריכה לדאוג גם למשפחה ולפרנסה שלי".
אחרי כל מה שעברת בשנים האחרונות, עד כמה את אופטימית לגבי עתידה של ישראל?
"אני אדם אופטימי מאוד, ומה שמחזיק אותי בשנים האחרונות הוא החיבור שלי לדת ולאמונה. אני מרגישה שיש דברים שקורים מסיבה מסוימת, שיש כאן משהו גדול יותר. אני מאמינה שאנחנו עם הנצח, ולכן אני לא דואגת במובן הזה. אבל האם אני חושבת שיהיה כאן טוב בשנים הקרובות? לא. אני חושבת שיהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, וזה מפחיד אותי".
לדבריה, החשש המרכזי שלה אינו נובע דווקא מהאיומים מבחוץ, אלא מהקרע הפנימי בחברה הישראלית. היא מספרת כי במהלך ביקוריה בארצות הברית פגשה ישראלים רבים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות, ובהם אנשי הייטק, רופאים ואנשים בעלי ערכים ויכולת לתרום למדינה.
"באתי לדבר עם קהילות יהודיות, ובסוף גיליתי שהאולמות מלאים בישראלים שעזבו. באחד המפגשים ישבו מולי אלפי אנשים שהגיעו בשנתיים האחרונות לארצות הברית. אנשים טובים, איכותיים, שרצו לבנות עתיד לילדים שלהם ולא ראו אותו בישראל. זה מעציב ומדאיג אותי מאוד".
היא מתייחסת גם למתח שבין הציבור החילוני לחרדי, ומדגישה כי למרות עמדתה הברורה בנוגע לחובת השירות והתרומה למדינה, יש להימנע מהסתה ומהכללות. "אני מאמינה שלימוד תורה חשוב, אבל לא יכול להיות שתהיה כאן אוכלוסייה שלא תשרת בצבא או לא תתרום את חלקה בדרך אחרת. עם זאת, יש גבול לאופן שבו אפשר לדבר על החרדים. הם חלק מהעם שלנו וחלק מהמדינה שלנו. לפעמים אני שומעת את עצמי משתמשת במילים קשות ושואלת איך אני יכולה לדבר כך על יהודי אחר".
לדבריה, האחריות לתיקון המצב מוטלת על שני הצדדים, ועל המנהיגות הדתית והחילונית לפעול כדי לייצר שיח מחבר. "אנחנו צריכים מנהיגות שתתקן את המצב. אני קוראת גם למנהיגות החרדית לתת יד. צד אחד לא מבין את הצד השני, וזה לא יכול להימשך כך".
וקסמן בקשי מבקשת להרחיב את השיח גם אל האוכלוסיות הלא-יהודיות בישראל. "צריך להתייחס גם לאוכלוסייה המוסלמית והנוצרית שחיה כאן. נושא העדה הדרוזית קרוב מאוד לליבי. אם אנחנו מצפים מהדרוזים להיות נאמנים למדינה, אנחנו צריכים להתייחס אליהם כאל אנשים שנאמנים למדינה. אני גם לומדת ערבית, כי אני חושבת שזה חשוב. אנחנו לא יכולים לצפות לחיים משותפים בלי להכיר את האנשים שחיים כאן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו