תפסיקו עם השמועות: כל הדלפה רוצחת את התקווה

גלגולה של שמועה: בשעה 20:17 קיבלתי את ההודעה הראשונה בוואטסאפ. השולח: חבר קרוב. תוכן ההודעה: ״שש גופות חטופים - שלושה נשים שלושה גברים. כנראה נרצחו בימים האחרונים. אין שמות בינתיים״.

יצר הסקרנות שלי גדול, וכמו במקרה הזה לפעמים הוא גדול מדי, ויצאתי לבירור בכל קבוצה אפשרית בטלגרם ובאמצעות קולגות בתקשורת. בתוך פחות משעה הגיעה הרשימה המלאה והמדויקת. בהמשך הערב, נוספו שמועות על האופן שבו נרצחו ואף שמה של חטופה נוספת - הפעם, תודה לאל, לשווא.

"רצחו את המשפחה פעם נוספת"

משפחות החטופים התבשרו על הנורא מכל רק לפנות בוקר, אחרי שמונה שעות מורטות עצבים. ״רצחו את המשפחה פעם נוספת", סיפר אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז''ל. "הלב שלנו שבור", זעקה ליאל, בת זוגו של אורי. ואיך לא יישבר, כאשר הבשורה המרה מגיעה בהודעות טלגרם אנונימיות, בשיחות טלפון של זרים המביעים תנחומים, מאנשים שמעולם לא פגשתם, ורק שעות ארוכות לפני ההודעה הרשמית.

האם יש רצח אכזרי יותר מזה של התקווה? של הזכות הבסיסית לקבל את הבשורה הקשה מכל, בצורה אנושית ומכבדת?

אנו חיים בעידן של העברת מידע במהירות הקול, אך שכחנו את המשמעות של אנושיות. כל הודעה, כל שיתוף, כל לחיצת כפתור, הם כמו חרב המונפת מעל ראשן של משפחות הממתינות בחרדה.

"אתם מתעסקים בדיני נפשות", הזכיר לנו אלחנן, ואין מילים מדויקות מאלה.

בואו נהיה המגן, לא החרב

זכרו בבקשה מה עובר על משפחה הקוראת על גורל יקירה ברשתות החברתיות, איך מרגישה אם כשהטלפון שלה מצלצל ללא הרף עם תנחומים, כשעדיין לא קיבלה הודעה רשמית. זהו סיוט שאיש מאיתנו לא היה רוצה לחוות, ובכל זאת - אנו מטילים אותו על אחינו ואחיותינו ברגעיהם הקשים ביותר.

כל שמועה, כל הדלפה, היא פצע נוסף בלב כואב. היא גיהינום של שעות ארוכות של חרדה וייאוש. היא רצח של התקווה, של הכבוד, של האנושיות שלנו כחברה.

ברגעים אלה של כאב לאומי, בואו נתאחד לא רק בצער, אלא גם באחריות. נהיה המגן, ולא החרב. נבחר בתמיכה שקטה, בחיבוק אילם, בנוכחות מחזקת - ולא בהפצת מידע שעלול לשבור לבבות פעם נוספת.

על סיטואציה שבה אנשים גילו וצפו ביקיריהם נחטפים בטלגרם ועל הסוף המר שלהם גילו בהודעת ווטצסאפ ובדרך 300 ימים של התעללות במרתפים של האיוב, זו סיטואציה שגם יוצרי הסדרה ״מראה שחורה״, בעלי הדמיון המפותח מאוד, לא חשבו עליה.

זוהי קריאה לכל אחד ואחת מאיתנו: עצרו לרגע לפני השיתוף הבא. חשבו על המשפחות. על הלבבות השבורים. על הכאב שאין לו מילים וסוף. הבה נהיה החברה שאנו רוצים לראות - חברה של חמלה, של כבוד, של אנושיות.

אני מודה שחטאתי בזה באופן אישי. קיבלתי מידע, ביררתי וגם העברתי הלאה. בשביל להרגיע את המצפון הוספתי בכל פעם שהעברתי: ״שישאר בינינו״. אבל מי כמוני מבין ויודע את גלגולה של שמועה וכמובן ששום דבר פה לא נשאר בינינו.

הבוקר עזבתי את כל קבוצות הטלגרם והבטחתי שמעתה לא אברר, לא אפיץ ולא אשתף פעולה עם רסיס מידע שמגיע לפני ההודעה הרשמית. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם.