"מאסר בית", של התסריטאי־במאי אלכסי גרמן ג'וניור, הוא סרט קטן ונטול חוכמות שמתחקה אחר פרופסור לספרות בשם דויד שמסתבך עם הרשויות המקומיות, אי־שם בעיירה פרובינציאלית נטולת שם ברוסיה. בהתאם לרוח עידן הקורונה, כמעט כל הסרט מתרחש בדירתו המבולגנת של גיבורנו העקשן, שמושם במעצר בית לאחר שהוא מואשם במעילה בכספים שהיו מיועדים לארגון כנס אקדמי בינלאומי.
אלא שדויד (מראב נינדזה) יודע שעלילת השווא הודבקה לו רק מפני שהעז להאשים את ראש העיר בשחיתות, ופרסם קריקטורה מעליבה שלו ברשתות החברתיות. האם יש לו סיכוי לנצח במאבק, או שאולי עדיף לו להודות במעילה שלא ביצע, ולהמשיך הלאה בחייו?
אף שסיפורו של הסרט מזכיר במידת מה את המקרה של במאי התיאטרון הרוסי קיריל סרברניקוב, שבילה חודשים רבים במאסר בית לאחר שהואשם במעילה ובהפצת פרופגנדה הומוסקסואלית ב־2020, גרמן טען בראיונות שהעניק כי כתב את התסריט לפני שנים רבות וללא קשר אליו. בתוך כך, באמת ניתן לחוש כיצד הסרט מבקש להציג את המקרה של דויד כסיפור אישי (ולאו דווקא פוליטי) שיכול להתרחש בכל מקום, וכיצד גם התנהלותו הטיפשית והעיקשת תורמת לא מעט למה שקורה לו.
את הידרדרותו האיטית אך הבטוחה של דויד מלווים אמו הקשוחה אך אוהבת, תלמידיו לשעבר, פרודתו, חוקר משטרתי סבלני ורופאה צעירה. אם בתחילה חלק מהדמויות תומכות בו ובמאבקו, הרי שככל שמצבו מחמיר - מבחינה בריאותית, נפשית ומשפטית - כולן מתחילות להפציר בו לוותר על כבודו ולהודות, שכן המחיר אינו שווה את זה. ועל מה הוא נלחם בכלל? נראה שאפילו הוא כבר לא באמת יודע.
אף שלא מדובר בסרט רע, ל"מאסר בית" אין הכלים והמורכבות להתחרות בסרט מסוגו של "לווייתן", יצירת המופת של אנדריי זוויאגינצב מ־2014, שעסקה גם היא בהסתבכות אזרח קטן ועקשן עם ראש עיר ברוסיה. הקצב איטי, העלילה לא ממש מתפתחת, והוא גם לא מייצר חיבור רגשי משמעותי לדמות הראשית הלא סימפטית והדי־נפוחה שלו. הישורת האחרונה של הסרט אמנם מציעה כמה סצנות נוגעות ללב, שבהן נינדזה מיטיב לבטא את התסכול העצום של דויד. אבל האם די באלה כדי להצדיק את השהייה הצפופה עימו למשך קרוב לשעתיים? לא באמת.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו