מעריצי "משחקי הרעב" צפויים ליהנות מ"שחר על האסיף", הפריקוול החדש (והשני במספר) שעלה למסכים בסוף השבוע האחרון - וגם צופים טריים שמעולם לא צפו בסרט בסדרה עשויים למצוא בו עניין. כל היתר, לעומת זאת, יסבלו לא פחות מהמשתתפים הצעירים בטורניר הסדיסטי והרצחני שהעניק לסדרה הדיסטופית המצליחה את שמה.
כפי שאולי כבר הספקתם להבין, "שחר על האסיף" מוקדש לסיפור המוצא של היימיטץ' אברנת'י, המנטור השתיין, המרדן ומוכה הטראומה שמגולם בבגרותו בידי וודי הרלסון (כאן הוא מגולם בידי הכוכב האוסטרלי הצעיר ג'וזף זאדה). אבל באורך של כשעתיים וחצי, הסרט מתקשה מאוד לעורר עניין ו/או לייצר מתח. אנחנו הרי יודעים שהיימיטץ' ישרוד את האירועים שמתוארים כאן. ואנחנו כבר יודעים שהניסיון הבלתי נמנע שלו ושל שותפיו למוטט את הקפיטול ייכשל.
אז מה נותר לפריקוול הנ"ל לחדש לנו בעצם? לא המון, למען האמת. הסיפור מתרחש בפאנם, עשרים וארבע שנה לפני אירועי הסרט הראשון בסדרה, ומלווה את המהדורה החמישים של משחקי הרעב – טורניר שנתי שבו נציגים צעירים מכל מחוז נלחמים עד המוות בשידור ישיר.
כצפוי, היימיטץ' הוא אחד מארבעת הנציגים של מחוז 12 לטורניר - מכיוון שמדובר בטורניר החמישים במספר, בפעם הזאת כל מחוז נדרש לשלוח מספר כפול של נציגים - וכל החצי הראשון של "שחר על האסיף" מוקדש לבחירת המתמודדים, לטקסים הממלכתיים, ולהכנות הלא נגמרות לקראת פתיחת המשחקים – מה שיוצר תחושה חזקה של דה-ז'ה-וו.
תוך כדי, אנו גם זוכים לפגוש שלל דמויות מוכרות, שמגולמות הפעם בידי כוכבים צעירים יותר. קירן קאלקין ("יורשים"), למשל, נכנס לנעליו של סטנטלי טוצ'י כדי לגלם את המנחה הגרוטסקי של המשחקים, סיזר פליקרמן. ג'סי פלמונס נכנס לנעליו של פיליפ סימור הופמן המנוח כדי לגלם את פלוטארך הוונזבי, יועץ התקשורת התככן שמלווה את הנציגים של מחוז 12. רייף פיינס, לעומת זאת, הוא זה שמחליף את דונלד סאת'רלנד בתור הנשיא המרושע של פאנם, קוריולאנוס סנואו. אף אחד מהם אמנם לא יזכה באוסקר עבור הופעתו כאן. אך בהתחשב בכל מה שקורה מסביב, מדובר בהסחת דעת נחמדה שמסייעת להעביר את הזמן.
למרות שהמבטא האמריקאי שלו עדיין סובל מחוסר יציבות, ג'וזף זאדה בן ה-21 עושה עבודה לא רעה בתפקיד הראשי, וגם מקנה גרייס, שמופיעה לצדו בתור מייסילי, נציגה נוספת ממחוז 12 שנלחמת על חייה במשחקים, מגישה הופעה אנרגטית שמותירה רושם חיובי. אבל כרגיל בסרטי הסדרה, אחרי שכמעט חצי מהסרט מוקדש לכל מה שמוביל למשחקים, דווקא המשחקים עצמם לא ממש מקבלים זמן מסך. אולי מפני שזהו עדיין שובר קופות שמיועד לקהל צעיר.
על אף שארבעים ומשהו ילדים נרצחים באכזריות במהלך "שחר על האסיף", כמעט ולא תרגישו בכך. נכון, לזאדה יש לא פחות מחמש סצינות שבהן הוא כורע מעל למישהו צעיר שגוסס ומבטיח מבעד לדמעות ש"הכל יהיה בסדר!", למרות שהוא יודע שלא כך הדבר. אבל לרוב אנו מצטרפים לאירועים המדממים לאחר שהם כבר מתרחשים, או שהאלימות מוצגת לנו באופן מטושטש ו"מצונזר".
כך או כך, אין כאן רגעים מטרידים באמת, ואם לדבר בכנות, זה תמיד היה האספקט שהכי הטריד אותי בסרטי "משחקי הרעב": האופן שבו הם פשוט מתעלמים בחוסר אלגנטיות מכל החלקים הפחות "נעימים" שבאים עם הרצון לרצוח ילדים באופן סיטונאי.
הבמאי פרנסיס לורנס שב ומוכיח שהוא מכיר את המלאכה מכל הכיוונים, אבל זה לא צריך להפתיע אתכם. זהו כבר הסרט החמישי בסדרה שהוא מביים, והוא יודע בדיוק מה המעריצים רוצים. הסטים עצומים ומרשימים. התלבושות צבעוניות ומרהיבות. האפקטים מושקעים. וכאמור, גם צוות השחקנים כולל המון שמות גדולים (משתתפים נוספים בחגיגה כוללים את גלן קלוז, מאיה הוק, אל פאנינג ולילי טיילור).
עם זאת, צופים שאינם מושקעים כבר בסאגה ובדמויות שיצרה הסופרת סוזן קולינס, יציצו בשעון בכל כמה דקות, וינסו לחשב כמה זמן נותר עד לסיום. שכן "שחר על האסיף" הוא סרט סדיסטי, אכזרי וסטרילי שניחן במטרה אחת ויחידה: לספק להיימיטץ' את המוטיבציה שדרושה לו לפרקים הבאים (או הקודמים, תלוי איך מסתכלים על זה). בהתאם לכך, הסרט בעיקר יראה לכם איך הטראומה שלו נוצרה, יבהיר לכם מדוע הוא הפך לשתיין, ויסביר לכם למה הוא החליט להקדיש את חייו למיטוט הקפיטול, ויהי מה.
שוב, אם הייתי מעריץ של סדרת "משחקי הרעב" (או של היימיטץ'), בהחלט יכול להיות שסיפור הרקע הטרגי והמייסר הזה היה מעניין אותי. אבל האופן הממוחזר ונעדר ההפתעות שבו הסיפור מוגש כאן, יחד עם העובדה שכל מה שקורה על המסך כל כך צפוי, כל כך חסר מתח וכל כך מדכדך, אינם מותירים פתח לאף אחד אחר להתחבר. כי כמה הנאה אפשר כבר לשאוב מסרט שבו הדמות הראשית נדונה לסבול יותר מישו? בהנחה שאתם לא מל גיבסון, לא המון, מסתבר.
"משחקי הרעב: שחר על האסיף", ארה"ב 2026
ציון: 2 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו