העיבוד הקולנועי הראשון למשחק הווידיאו "סטריט פייטר", שיצא לאקרנים ב-1994, הוא סרט כל כך רע, וכל כך מוגזם, וכל כך מטורף, וכל כך ילדותי, וכל כך לא קוהרנטי, וכל כך מטופש, וכל כך עילג מבחינה קולנועית, שלא הייתה לו ברירה אלא להפוך ליצירת פולחן באופן כמעט מיידי.
העיבוד הקולנועי החדש של "סטריט פייטר", לעומת זאת, שעלה בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון, הוא סתם סרט רע. הוא לא הולך מספיק רחוק עם הטמטום שלו כדי להפוך למדהים. לטראשיות שלו אין טיפת חן. המודעות העצמית שלו אינה מניבה כל ערך מוסף. משום מה, הוא גם נמשך שעתיים תמימות - למרות שניתן היה לדחוס את כל כולו בקלות רבה אל תוך תשעים דקות מהודקות, לטובת כל הצדדים.
ה"בקרוב" של הסרט דווקא היה נראה מבטיח, וכשהוא הוצג באולם שלי לפני כמה חודשים, רגע לפני שצפיתי ב"מורטל קומבט 2", קיבלתי את הרושם שמבין שני הסרטים שמבוססים על משחק וידיאו שבמרכזו טורניר אמנויות לחימה, דווקא הוא יהיה המוצלח והמהנה יותר.
אבל מה אתם יודעים. תוך כמה דקות, "סטריט פייטר" חושף את עצמו כאחד מהסרטים האלה שאולי נראים נהדר כשחותכים אותם לקליפים קצרצרים ונטולי הקשר - אבל מה יקרה כשננסה לחבר את כל הקליפים הקצרצרים האלה אחד לשני ולצפות בהם ברצף? שום דבר טוב, לצערי.
העלילה פשוטה עד כאב, וכדי שיהיה ניתן לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה של מעריצי המותג, היא גם מתרחשת ב-1993.
ריו (אנדרו קוג'י) וקן (נואה סנטינאו), שני לוחמים מיומנים ומנוכרים עם עבר משותף וכאוב, מקבלים הזמנה לטורניר אמנויות לחימה שמאורגן בידי דיקטטור אכזרי בשם מ. בייסון (דייוויד דסטמלצ'יאן). אלא שלבייסון יש אג'נדה נסתרת, והוא בעיקר מעוניין לנצל את הטורניר כדי לחטוף את ריו ולשאוב מתוכו את כוח הלחימה האפל שלו.
במקביל, סוכנת סמויה של אינטרפול (קאלינה ליאנג), שהסתננה לאופרציה המפלצתית של בייסון ושזכתה באמונו, מתכננת לסגור עמו חשבון ישן. אך על מנת להשלים את משימתה, היא תהיה זקוקה לעזרתם של ריו וקן, כמובן.
בזמן שכל זה קורה, ברקע מתנהל לו טורניר אמנויות הלחימה המדובר, אבל תאמינו או לא, כמעט ולא תזכו לראות מה קורה בו, וכמעט כל הקרבות שלו מוצגים לנו כלאחר יד, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, הם לא מוצגים לנו כלל.
קיטאו סאקורי, שביים, אמנם זורק המון-המון דברים על הקיר, בתקווה שמשהו מכל זה יידבק. אבל הדבר רק יוצר בלגן, ומקשה להתחבר למה שקורה על המסך. להערכתי גם מעריצי המשחק ייצאו מן האולם מתוסכלים ומאוכזבים (ועל אחת כמה וכמה אם מדובר במעריצים של זנגיף).
הפלאשבקים הרבים, שמביאים לנו את סיפור הרקע הגנרי של ריו וקן, מוגשים באנימה, ולמרות שהסיקוונסים האלה דווקא די חביבים בפני עצמם, גם יש להם נטייה לתקוע את הסרט בכל פעם שהם צצים.
על אף ששלושת השחקנים הראשיים עושים כאן עבודה סבירה לחלוטין (עם דגש על סנטינאו), הרצון לדחוף כמה שיותר דמויות מהמשחק אל תוך הסרט אינו עולה יפה גם הוא, בעיקר מפני שלכמעט אף אחת מהדמויות אין תפקיד משמעותי (או לא משמעותי) ב"סיפור". רובן ככולן משמשות כאן כניצבים שרק הופכים את התוצאה לעוד יותר צפופה ועוד פחות קוהרנטית. חלקן אפילו לא מקבלות הזדמנות להילחם. העיקר שהביאו כוכבי WWE כדי שיגלמו אותן.
אז למי "סטריט פייטר" מיועד בדיוק? זו שאלה מצוינת. בניגוד ל"מורטל קומבט 2", שהתהדר בדירוג R ושכלל לא מעט אלימות וקללות, הסרט הנוכחי זכה לדירוג PG-13, הידידותי יותר לבני נוער, והווייב הכללי שלו בעיקר הזכיר לי את סדרת האנימציה "סופר סטרייקה".
יתר על כן, אין כאן דמות נשית שלא הופכת תוך שניה לאובייקט מיני, ואין כאן חילופי דברים בין דמות נשית לדמות גברית שלא מציגים איזושהי וריאציה על מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית (בין אם בצורה ישירה ובין אם בצורה מרומזת). כך שאם הייתם אומרים לי שהתסריט נכתב בידי ילד בן 11, שזה עתה גילה את נפלאות המין הנשי, לא הייתי חושד שאתם משקרים לי.
כל זה עוד יכול היה להיות ראוי למאכל אדם, אילו "סטריט פייטר" לפחות היה מתכבד לשעשע, לבדר ולהצחיק את הצופים תוך כדי. אבל מלבד התקוטטות קצרה ושנונה אחת, שבמהלכה קן וריו הולכים מכות בחדר מלון צפוף לאחר שלא התראו שנים, אף סיקוונס קרבות אינו כולל כוריאוגרפיה ראויה לציון, ואינו מסייע לשיפור מצב הרוח.
בסופו של דבר, הבעיה הגדולה ביותר של "סטריט פייטר" היא שפשוט לא נראה שלאף אחד מהאנשים שהשתתפו ביצירתו לא היה איכפת ממנו יותר מדי. אף אחד לא באמת עצר לרגע ושאל את עצמו מה התוכנית. מה המטרה. מה אנחנו עושים כאן בעצם. הוא אולי נראה מושקע מבחינה ויזואלית. אבל אין לסרט הזה שום מושג מה הוא רוצה לעשות, או למי הוא פונה, והתחושה היא שהרעיונות שלו מאיימים להיגמר עוד לפני שהוא מתחיל.
לראיה, להיט הניינטיז הבלתי נסבל "What’s Going On" מושמע בפסקול לא פחות משלוש פעמים בעשר הדקות הראשונות של הסרט (שירים נוספים ופחות בלתי נסבלים שמשמשים כאן כפתיון עבור בני דור ה-X כוללים להיטים של סאונדגארדן ואופספרינג).
ב"סטריט פייטר" מ-1994 יכולנו ליהנות מתצוגת המשחק המופרעת והאגדית של ראול ג'וליה בתור מ. בייסון (זה גם היה תפקידו האחרון של ג'וליה, שהיה חולה בסרטן בעת הצילומים). יכולנו ליהנות מהמונולוג הבלתי נשכח והקורע מצחוק של ז'אן קלוד ואן דאם, שמוגש רגע לפני היציאה לקרב הגורלי (על פי הדיווחים, הכוכב הבלגי היה מסומם לחלוטין בעת העבודה על הסרט). ואיך אפשר שלא להזכיר את הופעת האורח ההזויה לחלוטין של קיילי מינוג, שבשלב מסוים של הסרט מתפעלת בזוקה?
מהנה כמו טיפול שיניים
גם הגרסה הנוכחית בוודאי תזכה לאיזושהי עדנה בעתיד הלא מאוד רחוק - וכאמור, זה בעיקר יקרה בדמות סרטונים קצרים שיהפכו לוויראליים ברשתות החברתיות. אבל עובדה זו אינה הופכת את הסרט לטוב יותר. להיפך. היא רק מוכיחה שכל תכליתו מלכתחילה הייתה לספק חומר גלם לעורכים חרוצים שמעלים את יצירותיהם לטיקטוק.
"סטריט פייטר" החדש טיפש כמו נעל, ומהנה כמו טיפול שיניים. ולהזכירכם, גם יש לו את החוצפה להימשך שעתיים. הייתי אומר חכו לסטרימינג. אבל במקרה הזה, באמת שעדיף לחכות שקליפים מתוכו יתחילו להציף לכם את הטיימליין. במנות קטנטנות, אתם עוד עשויים לקבל בטעות את הרושם שמדובר בסרט טוב. בדיוק כפי שקרה לי.
"סטריט פייטר", ארה"ב 2026
ציון: 2 כוכבים
