תאהבו או תשנאו - סרט כזה עוד לא ראיתם

תאהבו אותו או תשנאו אותו, אני מבטיח לכם שעוד לא ראיתם סרט כמו "נפילת הלוויתן". בתור התחלה, רוב רובו מתרחש בתוך קיבתו של לוויתן ענק. בתור המשך, כל חלקו האמצעי של הסרט מתפקד כמו סשן טיפולי להתמודדות עם אבל ואובדן. לקינוח, הסוף גרם לי להתייפח כמו תינוק.

אוסטין אברמס ("האויב שבפנים", "שעת הנעלמים") מככב בתור ג'יי, סטודנט שעדיין מנסה להתמודד עם מות אביו מסרטן. לשניים הייתה מערכת יחסים מורכבת ולא פשוטה. לאב הקשוח והתובעני (ג'וש ברולין) היו ציפיות. הוא רצה שג'יי יאהב את האוקיינוס באותה מידה שהוא אוהב את האוקיינוס, והוא קיווה שבנו יצטרף לעסק המשפחתי, וימשיך להפעיל את סירת הצלילה התיירותית שלו.

אלא שלג'יי היו תוכניות אחרות, וברגע שהוא יכול היה להתרחק מאביו (ומהים), זה בדיוק מה שהוא בחר לעשות. כעת, שנה אחרי שאביו החליט לשים קץ לסבל ולהטביע את עצמו במימי האוקיינוס, הבן שב הביתה ומחליט לרדת למעמקים כדי לחפש אחר שייריו. אולי כך יצליח להשיג סוג של קלוז'ר.

הבעיה? בשלב די מוקדם של הצלילה שלו, גיבורנו נתקל בלוויתן ראשתן עצום ממדים, ולפני שאתם יודעים מה קורה, הוא מוצא את עצמו נמשך ונסחף היישר אל תוך פיו, והופ! כעת ג'יי המבוהל והמסכן לכוד בתוך בטנו של היצור האימתני, בשעה שהחמצן במיכל שלו הולך ואוזל. איך לעזאזל יצליח לצאת משם?

"נפילת הלוויתן", שמבוסס על ספרו של דניאל קראוס מ-2023, הוא סרט מלחיץ, קלסטרופובי ומאוד ייחודי שמשלב במיומנות בין מספר ז'אנרים. לפני הכל, מדובר במותחן הישרדות ריאליסטי, ברוטלי ולא מאוד נעים לצפייה שבאמת מנסה להראות לכם מה יקרה אם לוויתן יבלע אתכם בשלמותכם – והוא עושה את זה בפרטי-פרטים ובאופן מאוד משכנע ומרשים.

בתוך כך, זהו גם סרט סנטימנטלי ומעט קיטשי על יחסי אב-בן. בשעה שג'יי תקוע בתוך בטן הלוויתן, הוא נזכר בכל מיני שיחות עם אביו, וכמובן שהדברים שנאמרו אז הופכים פתאום למאוד רלוונטיים עבור המצב שבו ג'יי מוצא את עצמו כעת.

כך שלצד הרובד הריאליסטי והמדעי, שדואג לכך שהסרט ידבוק בעובדות ולא יגלוש למחוזות פנטזיונריים, יש לנו כאן למעשה גם רובד מטפורי, שהופך את הלווייתן להרבה יותר מסתם לוויתן, ורובד קתרטי, שנועד לגרום לכם לבכות.

למרות שלא הכל נופל למקום בצורה חלקה ומושלמת, הבמאי בריאן דאפילד מנווט בין הזירות השונות בצורה יעילה, ולטעמי גם מוצלחת. מצד אחד, מפאת הצפיפות והסיבוכים האנטומיים, לא תמיד ניתן להבין מה בדיוק קורה לג'יי בתוך קיבת הלוויתן. מצד שני, כשג'יי כן מסביר לנו מה קורה, לפעמים זה קורה בצורה קצת ישירה ובוטה מדי (ולפעמים גם אין בכך צורך, כי דווקא הדברים שאותם הוא מסביר – כמו כמה חמצן נותר לו, למשל - די ברורים). אבל החוויה עצמה – של להיות שם איתו, בתוך החלל הדחוס, המפחיד והקטלני הזה – מתבררת כחוויה מאוד עוצמתית ומאוד אימרסיבית.

תוך כדי, אוסטין אברמס עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתור הקורבן שלא מוכן להשלים עם גורלו. כמו ב"האויב שבפנים", גם כאן הוא מקלל, צווח, מיילל ומדבר עם עצמו ללא הפסקה, וגם כאן מאוד קל להיצמד לנקודת מבטו ולרצות בטובתו. אין כרגע שחקן בהוליווד שכיף יותר לצפות בו בשעה שהוא סובל.

ג'וש ברלין, לעומת זאת, שוב נדרש לגלם גבר-גבר, וכהרגלו הוא מגיש הופעה טובה. אך דמותו מעוצבת בצורה קצת חדה וגסה מדי – גופו מכוסה בכתובות קעקע בסגנון פופאי; הוא כל הזמן נכנס בג'יי ומחפש להתעמת איתו – ובהחלט יש כאן רגעים שבהם הוא מאיים להפוך לקריקטורה של אב קשוח ותובעני.

למרות שהוא הפך אותי לשלולית, גם חלקו האחרון של הסרט מזייף קמעה. בעיקר מפני שהתסריט עושה לעצמו קיצור דרך, ופשוט מתעלם מאחת הבעיות הגדולות ביותר שאמורות היו להעסיק את גיבורנו.

אבל – ויש כאן אבל גדול – גם במצבו הנוכחי, הסרט השאפתני והמטורף הזה ללא ספק עובד. הוא מפחיד ומלחיץ. הוא מגעיל ודוחה. הוא מזכך ומועך מבחינה רגשית. קשה לי לחשוב על יצירה קולנועית נוספת מהעת האחרונה (או מהעת הלא אחרונה) שהציעה שילוב דומה. אם אתם לא חוששים ממקומות סגורים, לכו לצפות בו.

"נפילת הלוויתן", ארה"ב 2026

ציון: 3.5 כוכבים