הסרט החדש של טום קרוז הוא כישלון מפואר שבכל זאת לא תרצו לפספס
ב"דיגר", החיבור בין טום קרוז לבמאי זוכה האוסקר אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוליד סאטירה יומרנית וצעקנית • אבל למרות הכל, ישי קיצ'לס לא יתנגד לצפות שוב

בזמן כתיבת שורות אלה מבקרי הקולנוע בארצות הברית מתחרים ביניהם מי יצליח לקטול את "דיגר" בצורה הכי אכזרית והכי קיצונית. אני יכול להבין אותם. שיתוף הפעולה המצופה בין התסריטאי-במאי המקסיקני זוכה האוסקר אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("האיש שנולד מחדש", "בירדמן", "בבל") לבין כוכב הקולנוע העצום טום קרוז אכן הניב סרט מתחכם, מתלהם, יומרני ומלא חשיבות עצמית שמושך לעצמו את השטיח מתחת לרגליים תוך כדי תנועה. הוא אינו מאוד נעים לצפייה (זה פיצ'ר, לא באג), ויש בו יותר דברים שלא עובדים מאשר דברים שכן.
אבל אתם יודעים מה? בניגוד לעמיתיי שמעבר לים, דווקא מצאתי לא מעט עניין ב"דיגר" - וזה לא שאני מעריץ גדול של איניאריטו, שלטעמי רק הולך ומידרדר מאז סרטו הראשון, "אהבה נושכת" (שהיה ונותר המאסטרפיס הגדול שלו).
זוהי סאטירה אקולוגית פרועה, ראוותנית, הרפתקנית ועתירת תקציב שאינה דופקת חשבון לאף אחד, ושמודעת לפחות לחלק ממגרעותיה. התוצאה היא אולי כישלון, אך זהו ללא ספק כישלון בומבסטי ומפואר שעוד ידברו עליו רבות. לעניות דעתי עדיפים לנו עוד עשרה סרטים מסוג זה על פני עוד סיקוול/פריקוול/ריבוט הוליוודי גנרי שמתאדה מהתודעה עוד לפני שמסיימים לצפות בו בפעם הראשונה.
יותר מכך, לא שיש סיכוי שזה יקרה, אבל אם קרוז היה מחליט שהוא עובד רק עם איניאריטו מעכשיו, בהחלט הייתי מברך על כך. למרות שלא לגמרי ברור למי מהם יש את האגו הגדול יותר, נראה שהשניים האלה מתאימים יחד כמו כפפה ליד, ובמוקדם או במאוחר בטוח ייצא תחת ידם תוצר קולנועי מוצלח, או לכל הפחות מבדר. מה שזה לא יהיה, זה בטוח יהיה מסקרן ויצירתי בהרבה מ"ימי הרעם 2" או "אהבה בשחקים 3".
ב"דיגר" קרוז מגלם את דיגר רוקוול – ברון נפט טקסני, אקסצנטרי וקצר רוח שקידוחיו הלא אחראיים גורמים לאסון אקולוגי עצום ממדים שמאיים על שלום כדור הארץ כולו. תקלה חמורה באחת מאסדות הקידוח שלו בגרינלנד מביאה להתנתקותו של קרחון ענק שמתחיל לעשות את דרכו לאירופה. כעת, דיגר ייאלץ למצוא פתרון, שגם יאפשר לו לחמוק מאחריות. מי שמסייעים לו בכך הם נשיא ארצות הברית (ג'ון גודמן), ראשי הצבא ומדענים שונים שעובדים תחתיו (ושמקפידים לומר לו רק את מה שהוא רוצה לשמוע).
הסרט נמצא במיטבו בחלקו הראשון, כאשר איניאריטו וקרוז מניחים את היסודות של הסיפור שלהם. אנו נכנסים אל תוך המיטה של דיגר – שאותה הוא חולק עם החתולה המאוד חולה שלו – ולמדים על המשבר המתגלגל בזמן אמת, יחד אתו.
שיחות טלפון. שיחות זום. עובדים מבוהלים שנדרשים לעדכן את הבוס העצבני וחסר הסבלנות שלהם. הסיטואציה הולכת ומדרדרת בקצב מהיר. תוך כדי, דיגר בעיקר מתעניין בחתולה המסכנה והאהובה שלו, שעשויה להשיב את נשמתה לבורא בכל רגע. לכל אורכו, "דיגר" מאוד מתאמץ להצחיק. בשלבים אלה של הסרט הוא הכי מתקרב ללהצליח. ואז מגיע הטוויסט.
לקראת סופו של "חג מולד מר", סרטו האחרון של פדרו אלמודובר, שעלה בישראל בקיץ, אלמודובר שם בפיה של אחת הדמויות ביקורת חריפה וחותכת שלמעשה מופנית כלפי הסרט וכלפי מי שיצר אותו. מבלי להיכנס לספויילרים, דבר דומה מתרחש גם ב"דיגר", אם כי בשלב הרבה יותר מוקדם.
כמו במקרה של אלמודובר, גם כאן שילובו של ה"טריק" הנ"ל למעשה מבהיר לנו שהיוצר מודע היטב למגרעות של יצירתו. אלא שאיניאריטו לוקח את זה אפילו עוד יותר רחוק ומנסה להשתמש בתכסיס על מנת להיחלץ מהבור שכרה לעצמו, ולחלץ אמירה משמעותית על אופיה ועל טבעה של הסאטירה כז'אנר. בכך הסרט למעשה מתחיל לחתור נגד עצמו ולהודות בכשלונו.
הבעיה היא שמה ש איניאריטו מציע במקום, מפליא להוציא את האוויר ממפרשיו של "דיגר", והופך אותו בהדרגה לסרט הרבה יותר צפוי והרבה פחות סוחף. ואני בכוונה לא נכנס לפרטים, כי אין ספק שעדיף לגלות את התפניות בזמן הצפייה.
כפי שבוודאי ניחשתם, קרוז נותן 150% מעצמו בתור דיגר. כמו שילוב בין לס גרוסמן (הדמות שגילם ב"רעם טרופי") לדניאל פליינויו (איש הנפט האיקוני שדניאל דיי לואיס גילם ב"זה ייגמר בדם"), קרוז עוטה על עצמו שכבות רבות של איפור ואביזרים פרוסטתיים, מסתער על התפקיד עם אנרגיות של אדם צעיר, ומתמזג עם הדמות באופן מלא. "דיגר" הוא אולי סרט שמכיל בעיות רבות, אך לטעמי קרוז אינו אחת מהן, וההופעה האנרגטית והמחוייבת שלו שווה לבדה את מחיר הכרטיס. כבר זמן רב שלא ראינו אותו במצב צבירה נבזי ולא מחמיא שכזה.
כוכבי המשנה של קרוז, לעומת זאת, מותירים רושם הרבה פחות חיובי. מלבד ריז אחמד, שצץ בתור מדען מסכן שנאלץ להיות זה ששב ומעדכן את דיגר באשר למצב הקטסטרופלי שמתפתח בשל מדיניות הקידוחים שלהם, אף אחד מהשמות הגדולים האחרים שגוייסו למשימה אינו נמצא באלמנט שלו.
ג'ון גודמן לא מפסיק לצרוח בתור הנשיא האמריקאי, וכבר בשלב מוקדם זה הופך למביך. הכוכבת הגרמנייה סנדרה הולר ("טוני ארדמן", "אנטומיה של נפילה"), שמגלמת את בתו של דיגר, מגישה את מה שעשויה להיות ההופעה הכי חלשה שלה אי פעם, וכלל לא ברור מדוע לוהקה לתפקיד שכל כך אינו תואם למידותיה. ג'סי פלמונס, מצדו, מגיח לקראת הסוף לתפקיד פצפון שדורש ממנו לנגן את אותו התו שוב ושוב.
"דיגר" משלב בין "ד"ר סטריינג'לאב", סרטו הקלאסי של סטנלי קובריק, ל"אל תסתכלו למעלה", הסאטירה האקולוגית הזחוחה של אדם מקיי, ומתבל את התוצאה עם טריקים מטא-טקסטואליים מבית מדרשו של צ'רלי קאופמן. איניאריטו - שגם שב כאן לטריטוריות שבהן הוא הסתובב ב"בירדמן" זוכה האוסקר - כאילו מודה, תוך כדי תנועה, שאין לסרט שלו שום סיכוי להשיג את מטרותיו, ואז בעצם מוכיח שהוא צודק. אבל כאמור, לא מדובר בטוטאל לוס.
קודם כל, מבחינה קולנועית, מדובר בסרט מרשים מאוד. אבל זה כנראה בלתי נמנע כאשר אתה מתמיד לעבוד עם אנשי המקצוע המוכשרים ביותר בתחומם (כפי שאיניאריטו נוהג לעשות).
שנית, לצד החקירה הצ'רלי קאופמנית שהסרט מבצע ברמה הקונספטואלית, התסריט כן מציג את דיגר כאדם שמתמחה בעיצוב הנרטיב ובהנדסת תודעה. המסע שלו לאורך הסרט הוא למעשה ניסיון אחד ארוך להדוף את האשמה שמוטחת בו ולברוח מאחריות, והמהלך המאוד עכשווי והמאוד מרתק הזה מגיע לשיאו במונולוג ארוך ומסחרר שקרוז מגיש באופן מהפנט. אולי זה רק אני, אבל סצינות אלה גרמו לי לחשוב על מישהו נוסף – שגם אתם מכירים - שמצוי בעיצומו של מהלך דומה.
שלישית, כפי שכתבתי בתחילת הביקורת, מעצם טבעו, החיבור בין שני ענקים קולנועיים כמו קרוז לאיניאריטו פשוט לא יכול להיות בלתי מעניין. גם כאשר החיבור הנ"ל מניב בלגן צעקני, יומרני ומטיפני שכזה. לראיה, למרות שאין לי כל ספק שמדובר בסרט כושל שיודע שהוא סרט כושל, לא אתנגד לצפות בו שוב.
קרוז אולי לא יזכה באוסקר הפעם, כפי שבוודאי קיווה, ו"דיגר" יהיה אחד הכשלונות הקופתיים והביקורתיים הגדולים של השנה (אם לא של העשור). אבל לפחות איניאריטו עשה סרט טוב יותר מסרטו הקודם, "בארדו" (שהיה נוראי באמת). ולפחות קרוז הזכיר לעצמו (ולנו) שהוא יכול גם להשקיע את מרצו ואת כשרונו בסרטים שאינם "משימה בלתי אפשרית". שימשיכו כך.
"דיגר", ארה"ב 2026
ציון: 2.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו