הדרמה הקטנה הזאת מרסקת ומטלטלת - אך יש בה בעיה אחת

חוק הוליוודי עתיק יומין מזהיר שחקנים מפני עבודה עם ילדים ועם חיות, מפני שגם אלה וגם אלה יכולים לגנוב לך את ההצגה (ובמקרים רבים, זה בדיוק מה שהם עושים).

ובכל זאת, לא רק שהשחקן ג'ון מגארו, כוכב הסרט "אומהה", מתעלם מהחוק הלא כתוב הזה, וניאות לשתף פעולה על המסך עם שני ילדים צעירים ועם כלב חמוד, אלא שבמהלך הסרט הדמות שהוא מגלם אף מפליאה לבצע שורה של מעשים אכזריים ונטולי הסבר או קונטקסט שאנו הצופים צפויים להגדיר כבלתי נסלחים.

מעטים השחקנים שיכולים להמשיך ולעורר הזדהות וסימפטיה במצבים מסוג זה, והעובדה שמגארו מתברר כאחד ממתי המעט שמסוגלים לכך לא צריכה להפתיע אתכם יותר מדי.

מאז הפציע כשחקן הראשי ב"פרה ראשונה", סרטה היפה של קלי רייכהרדט מ-2019, הבחור המוכשר הזה הולך ורוכש לעצמו מעמד של שחקן אופי מוביל, ולאחרונה אף נראה שהוא מעלה הילוך, גם מבחינה איכותית, וגם מבחינת התדירות שבה הוא מופיע על המסך: מאז 2023 השתתף בכתריסר סרטים, ביניהם "חיים שלמים", של סלין סיאמה, "5 בספטמבר", שעסק בטבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, ו-"קלן 75", של הבמאי הישראלי עדו פלוק.

ב"אומהה" - שפותח במסגרת פסטיבל סאנדנס וגם הוצג שם בבכורה - מגארו מגיש את אחת מהופעותיו הטובות ביותר עד כה. הוא מגלם את מרטין, אב אוהב לשני ילדים צעירים, שנמצא במצוקה שמידת חומרתה הולכת ומתבהרת ככל שאנו מתקדמים.

בתחילת הסרט מרטין מעמיס את שני הילדים ואת הכלב המשפחתי לרכבם המצ'וקמק ומתחיל לנסוע. השעה מוקדמת מאוד. הם אינם לוקחים איתם כמעט שום דבר, והתחושה המתקבלת היא שהם עוזבים שלא על מנת לחזור.

"לאן אנחנו נוסעים?", שואלים הילדים בעליצות, אבל מלבד כמה מלמולים לא לגמרי ברורים, אביהם מקמץ בפרטים. אלה בת ה-9 (מולי בל רייט) מתגלה כבוגרת לגילה, ואט אט היא מתחילה להבין שמשהו יוצא דופן ומדאיג מתרחש. צ'רלי (ויאט סוליס), שצעיר ממנה בכמה שנים, משתדל להתרכז בדברים הכיפיים והמלהיבים שהמסע הלא מתוכנן מזמן. רקס הכלב מתלווה אליהם גם הוא. אבל נראה שהאב לא השקיע יותר מדי מחשבה במה יעשו איתו, ואיך בדיוק יטפלו בו בדרכים.

כמו האב, גם התסריט של רוברט מצ'ויאן שומר את קלפיו קרוב מאוד לחזה – יש שיגידו יותר מדי קרוב. אך במשך רוב הזמן שהוא נמשך (שמונים ומשהו דקות בסך הכל), "אומהה" נותר סרט מסע קטן וצנוע, שנסמך על הנופים המלכותיים של יוטה שנשקפים מחלונות הרכב, ועל הדינמיקה האמינה וצובטת הלב ששוררת בין האב האבוד לבין שני ילדיו.

הדרך כבדה ועצובה, ורצופה באירועים טראומתיים. הטריטוריה הרגשית שבה מסתובב הבמאי קול ובלי, שזהו סרטו הראשון, גרמה לי לחשוב על "אחרי השמש", סרט הביכורים שובר הלב של שרלוט וולס, שהביא גם הוא סיפור טרגי על אב אבוד ובתו הצעירה.

בתוך כך, המטרה האמיתית של המסע שאנו עוברים ב"אומהה" נחשפת רק ממש בסוף של הסרט, וזה קורה בעזרתו של "טוויסט" מניפולטיבי, שאינו מרגיש מתאים לסוג כזה של סיפור. הדבר בהחלט מותיר טעם לוואי.

אם התסריט היה מקפיד להיות מסופר אך ורק מנקודת המבט של הילדים, עוד ניתן היה לתרץ את האסטרטגיה הזאת איכשהו, אני מניח. במצב כזה, אנו הצופים היינו מבינים (או לא מבינים) את הדברים במקביל לילדים. אך זהו לא המצב, מפני שיש כאן גם מספר סצינות שמובאות מנקודת המבט של האב.

האם ובלי ומצ'ויאן לא חשבו שהסיפור שלהם מספיק עצוב כפי שהוא? האם באמת היינו זקוקים ל"גילוי הדרמטי" הזה אחרי כל מה שעברנו בדרך? האם לא יכלו לספק לנו את פרט המידע החסר בשלב מוקדם יותר? האם הופעותיהם הכה משכנעות והכה נוגעות של השחקנים הצעירים לא היו מספיקות? ויותר מכך, האם היכולת המפעימה של מגארו לגרום לנו להבין את המצב הבלתי אפשרי שבתוכו הוא מוצא את עצמו, מבלי לדבר על כך באופן ישיר, לא הייתה ראויה לקצת יותר קונטקסט ו/או עומק ו/או תמיכה תסריטאית?

תהיינה התשובות אשר תהיינה, הבחירה של היוצרים לסיים את הסרט כפי שבחרו לסיים אותו גרמה לי להרגיש כאילו שעשו לי טריק זול ומלוכלך. כי ההחלטה לשמור אותנו באפלה עד לשניה האחרונה של המסע נועדה אך ורק כדי להגביר את תחושת המתח וכדי להעצים את האימפקט הרגשי של הגילוי. כדי לטלטל אותנו אפילו עוד יותר ממה שאנחנו גם ככה כבר מטולטלים. כדי לוודא שליבנו יישבר באופן סופי ומוחלט.

האקט הלא אלגנטי הנ"ל – שמזכיר טקטיקות הנהוגות בעולמות הפרסום והשיווק - אולי אינו גורע מהרגעים העדינים, העצובים והאנושיים שמגארו ושותפיו הצעירים מניחים על המסך לאורך הדרך. אך הוא בהחלט מוריד מערכו הכולל של הסרט, ופוגע פגיעה קשה ביושר שלו. יש סיפורים שמוטב לספר אותם כפי שהם. באופן ישיר, ומבלי להתחכם.  

"אומהה", ארה"ב 2025

ציון: 3 כוכבים