"את הסרט הזה רבים החרימו לצערי": המורכבות הישראלית לא מתקבלת בעולם

מתכתב עם המציאות: "המאזינה" - כך נקרא סרטו הראשון של עמרי בצלאל (42), שיצא השבוע לאקרנים, דרמת התבגרות מטלטלת החושפת את הצד האנושי שמאחורי המציאות הישראלית המורכבת.

הסרט מגולל את סיפורה של דארה נבו, קצינת מודיעין צעירה הנקרעת בין שליחותה הצבאית להצלת חייל שבוי בעזה לבין הצורך לסגור מעגל אישי סביב רצח אביה בפיגוע. הסרט אמנם נכתב וצולם לפני 7 באוקטובר, אבל קשה לצפות בו כיום מבלי לחוות את ההדהוד המצמרר לימינו אנו.

עבור בצלאל, יוצא שייטת 13, בוגר אוניברסיטת NYU, זהו הסרט הראשון, שמחבר בין החוויות שלו כלוחם לבין הסיפור של מאזינה צבאית צעירה. סיפור אמיתי ששמע מסטודנטית ישראלית ששירתה ב־8200 וסיפרה על הקושי להאזין למחבל ולמשפחתו במשך חודשים, ואז להתמודד עם מותם. בראיון מביתו בלוס אנג'לס הוא מספר על הסרט, שמקבל כיום משמעויות חדשות ומצמררות.

"כשלמדתי בניו יורק ב־2013, פגשתי בחורה בשם רעות, ששירתה ב־8200. אני שירתי בשייטת, וכשני ישראלים שם התחברנו מייד. באחת השיחות שלנו היא סיפרה לנו על השירות שלה, שבו אחרי שהן היו מקשיבות למישהו והוא היה מחוסל - הן היו כותבות מודעת אבל צינית על מותו. היה להן קיר שלם של מודעות אבל", הוא חושף. "מאוד התחברתי לזה, כי בשייטת היינו משחקים את משחק הכותרות, לפני כל מבצע, למי תהיה הכותרת הכי טובה למחרת בעיתון, כלומר זה שלא היה חוזר מהמבצע.

"הבנו שגם לוחם שייטת בן 24 וגם חיילת צעירה בקריה או בבסיס מודיעין מאחורי שולחן, כולנו צריכים את ההומור הזה להתמודדות עם מציאות לא פשוטה. ואני זוכר שהיא אמרה לי, וזו שיחה שנכנסה גם לסרט: 'אתם הולכים לישון וממשיכים הלאה, ואני זו שהקשבתי לאדם הזה לפני וממשיכה להקשיב למשפחה שלו חצי שנה אחרי ואף אחד לא מדבר עלי. יש סרטים על חיילים קרביים ואין סרטים עלינו'. משם נולד הסיפור של לעשות משהו עליה".

בחרת לעשות סרט דווקא באנגלית.

"נכון, עם שחקנית יהודייה אמריקנית, כי האמנתי באמת שזה יכול להיות מעניין לישראלים שרואים את זה, לראות את המציאות הישראלית אבל מפרספקטיבה חיצונית קצת, מבחוץ. זה היה לפני הקורונה, הרגשתי שחשוב לי להעביר את הסיפור. כתבתי גם ספר על החוויות שלי בשייטת וגם הוא יצא באנגלית, ביוני. אני חושב שאולי זה לא היה במודע, אבל אני באמת מנסה להנגיש את החוויה הישראלית לחו"ל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר.

"למרות שאת שניהם יצרתי לפני 7.10, פתאום אחרי האסון הרגשתי שהנושא חשוב לי. אני לא חושב שבעולם באמת מבינים מה זה להיות ישראלים בצבא. כשאומרים שבארץ צה"ל 'מבצע רצח עם', מי זה צה"ל? בסוף זה חיילים, בסוף זה אנשים צעירים, ולנו בארץ זה מובן, אבל אני לא חושב שבחו"ל מספיק מבינים את זה. היה לי חשוב להראות את זה לקהל בחו"ל, את החיילים ואת המחיר שזה גובה".

מציף את הדילמות

הסרט יצא לאקרנים בארץ, ובחו"ל הוא מוצג בפלטפורמות קטנות. בחודש הבא ייצא גם באפל ואמזון. "בינואר 2024 הופעתי עם הסרט בפסטיבל היהודי של מיאמי. זו היתה הפעם הראשונה מאז השבת השחורה, והיה הרבה יותר קשוח לעשות את זה, גם בשבילי כיוצר. מאז 7.10, בכל הקרנה של הסרט אני שם לב, כל פעם מחדש, למשהו אחר. הקרינו אותו עכשיו בלוס אנג'לס באירוע לציון 7 באוקטובר, ולמרות שהסרט לא מתעסק במה שקרה באותו יום, הוא מעלה את הדילמות שאנחנו מתעסקים בהן מאז.

"בצפיות השונות אני מגלה דברים חדשים, ולמשל עכשיו ראיתי שיש סצנה במטבח בין הגיבורה לאח שלה, שמספר שאמא שלו לא רוצה לחתום לו ללכת לקרבי. הוא אומר לה: 'אני הולך לחתום על מכתב שלא ישחררו מחבלים', והיא אומרת לו: 'בסוף יצטרכו לחטוף אותך מאחורי שולחן עבודה בקריה'. משפט כזה אחרי 7 באוקטובר מקבל משמעות מצמררת".

נתקלת באנטישמיות?

"כישראלי שחי פה מאז פרוץ המלחמה אני לא נתקלתי במשהו אנטישמי או אנטי־ישראלי, חוץ מלראות הפגנות מחוץ לקונסוליה הישראלית. היה קשה אמנם למצוא לסרט מפיץ, כנראה מהפחד של האולפנים להתעסק בתוכן שקשור לישראל.

"את הסרט הזה רבים החרימו, לצערי, גם בלי לראות אותו, וכשהוא הופיע בפסטיבל יהודי במקסיקו, היו ניסיונות לחבל ולהחרים את ההקרנה. בהוליווד פורסם עכשיו מכתב של שחקנים ויוצרים שביקשו להחרים חברות הפקה ישראליות, וברור שזה מעלה את השאלה איך מחליטים ומה יהיה, אבל אני מודה שבשלב זה לא הרגשתי משהו נוסף באופן ממשי"