דובדבן על קצפת רעילה: הפרס ל"אין ארץ אחרת" הוא תמרור אזהרה עבורנו

הצביעות המזויפת של השמאל הפרוגרסיבי ששולט בהוליווד ובחוגים הליברליים אינה עניין חדש. החיבה שלהם לאידיוטים (עלובים) שימושיים מתוכנו שיישמשו להם פה להצגת הטיעון כאילו יש סימטריה בין ״המאבק הפלשתיני לשחרור מעול הכיבוש״ לבין חגיגת הטבח, האונס, שריפת הילדים, חטיפת הקשישים והנשים והתינוקות שביצעו 6,000 (!!!) סדיסטים מטורפים על אדמת ישראל - החיבה הזאת ידועה, מוכרת, וגם משגשגת.

היא פושה כמובן גם בתקשורת ״הליברלית" בעולם (ע״ע: ה-BBC ומאבקו העיקש לטובת נרטיב ״הדיכוי הישראלי״ כאם כל חטאת במזרח התיכון - אם לא העולם כולו); ובחוגי הדיפלומטיה הבינלאומית (ע״ע: מזכ״ל האו״ם, אנטוניו גוטרש, ששבוע לאחר שבעה באוקטובר התעלה ודרש מהכל לזכור שהשבעה באוקטובר ״התקיים בקונטקסט ולא בחלל ריק״); ומיותר להזכיר את ההשתוללות האנטישמית וליקוי המאורות הבלתי נתפש בחוגי האקדמיה במערב.

כל אלה, כאמור, אינם עניינים חדשים, ואנו מורגלים בהם - לאסוננו ותדהמתנו - מאז שבעה באוקטובר. זכייתו של ״אין ארץ אחרת״ בפרס האוסקר לסרט תיעודי הטוב ביותר, היא מה שנקרא: דובדבן נוסף על הקצפת הרעילה שהמערב מזגג מעל עוגת האטימות והעיוות שלו בכל הנוגע לישראל.

האתגר האמיתי - ניסוח מדויק ומנומק של הנרטיב הישראלי

אבל גם ההתגוללות על יובל אברהם, הבמאי הישראלי של הסרט, אוטומאטית וידועה מראש לא פחות. אברהם מאמין מעומק לבו ש"חטאי ישראל", לשיטתו, הם הסיבה וגם המסובב לטבח המפלצתי, ושותפיו הפלשתינים לסרט אינם אלא קישוט עבורו - לא פחות מאשר עבור הוליווד - לענוד על עניבת הפפיון המגוחכת שעונדים הכל באירוע הבלתי רלבנטי הזה.

האתגר הישראלי הפנימי האמיתי אינו להשתולל על יובל אברהם ולמצוא כל דרך להוקיעו. האתגר הישראלי הפנימי האמיתי הוא להתעקש על ניסוח מובהק של הנרטיב הישראלי, מתוך מטרה לדייק את המסר שלנו במפגש עם אותם גורמים.

את יובל אברהם ודומיו לא נצליח להזיז מדעתם ומדרכם, וגם אין שום צורך לנסות לעשות כן, או להרחיקו מעלינו משל לא התקיים בינינו. יוצרים ובמאים כמותו מתהלכים בינינו ונהנים מחופש יצירה וביטוי, וגם מימון ממשלתי. בהיבטים רבים זו דווקא עדות לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ולפלורליזם האמיתי שנהוג כאן.

האתגר הישראלי הפנימי האמיתי הוא ניסוח נרטיב מנומק, מגובה בראיות ובעובדות חותכות להציג לעולם, ובעברית: הסברה. כי יותר מכל דבר אחר, זכיית הסרט הזה בפרס האוסקר מעידה על הכשלון המטלטל של ההסברה הישראלית בשנה וחצי האחרונות, ועל חוסר יכולתנו להציג לעולם טקסטים תקשורתיים (אבל גם אמנותיים ודוקומנטרים) שיציגו את הסיפור הישראלי באופן משכנע ואיתן. אם נניח לרגע את הזעם והתסכול בצד - צריך לראות באירוע העגום הזה קריאת השכמה נוספת לאומית עבורנו להשקיע בהסברה הרבה הרבה הרבה יותר.

ואם תרצו: חלק מההסברה הישראלית צריך להיות שימוש בדוגמא של ״אין ארץ אחרת״, לכך שישראל, בניגוד לשכנותיה - ובראשם הפלשתינים - יודעת לתת ביטוי גם לקולות כמו של אברהם בתוכנו.