החדר האדום התרוקן: חולם הסוריאליזם דיוויד לינץ' הלך לעולמו בגיל 78

הקולנוען האמריקני האגדי דיוויד לינץ'הלך היום (חמישי) לעולמו בגיל 78.לינץ', במאי, תסריטאי, סופר, שחקן, מוזיקאי ומפיק, היה מוכר בזכות העבודה הסוריאליסטית והלא תמיד קוהרנטית (במתכוון) שלו.

הוא חתום על כמה יצירות קלאסיות דוגמת הסרטים "קטיפה כחולה" (1986), "ראש מחק" (1977), "חולית" (1984, שאומנם כשל בקופות, אבל ביסס את עצמו מאז כסרט קאלט), "לב פראי" (1990), "כביש אבוד" (1997) "מלהולנד דרייב" (2001), "אינלנד אמפייר" (2006, סרטו האחרון כבמאי), וכמובן על יצירת המופת הטלוויזיונית"טווין פיקס",ששתי עונותיה הראשונות שודרו בתחילת שנות התשעים, לצד ריבייבל / עונה שלישית שהושקה ב-2017.

תפקידו הקולנועי האחרון היה בסרט "הפייבלמנים" (2022) של סטיבן ספילברג, שבו גילם את הבמאי הידוע ג'ון פורד, והוא גם תרם את קולו לכמה פרקים של סדרת האנימציה הפרודית "רובוט צ'יקן". לאחרונה גם ראינו אותו בסרט הדוקו "ביטלס '64" בדיסני פלוס, ואילו רק באוגוסט האחרון הוא שחרר את האלבום "Cellophane Memories", שם שיתף פעולה עם הסולנית קריסטבל (Chrystabell).

המלחין המנוח אנג'לו בדלמנטי, שהרבה לעבוד עם לינץ' וחתום על הנעימה המפורסמת של "טווין פיקס" (בין היתר), השתתף גם הוא בפרויקט. בצירוף מקרים מצמרר, רק השבוע דווח כי "טווין פיקס" תושק ב-3 בפברואר במהדורת בלו-ריי מקיפה ומחודשת, ברזולוציית 4K לצד תוספות אחרות.

גאון יחיד בדורו

היצירות המורכבות של לינץ' שילבו ברובן אלמנטים של אימה, מסתורין, סוריאליזם אירופאי ולעיתים תכופות גם הומור שחור. הן הציגו לא פעם דמויות שאינן בקו השפיות, זהויות כפולות, שינויי התנהגות בלתי מוסברים וגם פרצי אלימות פתאומיים.

אומנם לא כולם התחברו לסרטים שלו, ולינץ' עצמו הודה שהאניגמטיות היא חלק מהעניין ושלא תמיד צריך להסביר הכל לצופה. עם זאת, אי אפשר להכחיש שמדובר בגאון וחסרונו בהחלט יורגש, כאשר "טווין פיקס" נחשבת עד היום לאחת מסדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים, שלמעשה השפיעה על יצירות מפורסמות דוגמת "אבודים", "בלש אמיתי", "תיקים באפלה", "עקרות בית נואשות", "הסופרנוס" ואפילו סדרת הילדים "גרוויטי פולס".

בשנה שעברה חשף לינץ', יליד מונטנה, כי הוא סובל ממחלת הריאות אמפיזמה (נפחת) ומרותק לביתו מכיוון שהמערכת החיסונית שלו נפגעה. הוא נאלץ להיות צמוד למחולל חמצן, היה מוגבל מאוד בפעולותיו ובעצם הכריז בכך על פרישתו המעשית".

אני שומר על גישה חיובית שהגוף מרפא את עצמו, אבל קשה לחיות עם אמפיזמה", סיפר אז הבמאי בראיון למגזין "People", וסיפר שהוא התחיל לעשן כבר בגיל 8. "אני בקושי מסוגל לצעוד מצד אחד של החדר לצד השני, וזה מרגיש כאילו שאני הולך עם שקית ניילון מסביב לראש", הוסיף.

כבן לאב שעבד במשרד החלקאות האמריקני, משפחת לינץ' החליפה תכופות את מקום מגוריה, בהתאם לדרישות התפקיד הממשלתי. זה גרם לדיוויד הצעיר לראות עולם ולהכיר הרבה חברים, אבל הוא לא בהכרח חיבב את בית הספר.

"בשבילי, בית הספר היה פשע נגד חבר'ה צעירים", הוא כתב בספרו "Lynch on Lynch" שראה אור ב-2005. "המורים לא עודדו צריכת ידע או גישה חיובית". הוא אומנם לא היה תלמיד מצטיין, אבל תמיד היה חביב על הבריות.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון הוא בחר ללמוד אמנות וקולנוע, והכיר את אשתו הראשונה, פגי לנטס, באקדמיה בפילדלפיה. במסגרת לימודיו הוא יצר ב-1967 את סרטו הקצר הראשון, "Six Men Getting Sick (Six Times)", וכבר אז היה אפשר להתרשם מהסגנון הלא שגרתי (בלשון המעטה) של האמן.

סרט הקולנוע המסחרי הראשון שלו, הפקת האימה הנסיונית"ראש מחק",יצא כאמור לאקרנים ב-1977. הביקורות (לפחות אז) אומנם היו חלוקות, אבל הסרט הוכיח את עצמו כהצלחה קופתית.

דונאט לזכרו

משפחתו של דיוויד לינץ' פרסמה לפני שעות ספורות את דבר מותובפוסט פייסבוקשבו נכתב: "בצער עמוק אנו מודיעים על מותו של דיוויד לינץ', האיש והאמן. חור גדול נפער בעולם, עכשיו שהוא כבר לא איתנו. אבל, כמו שהוא היה אומר, שימו עין על הדונאט ולא על החור שלו".

אכן, דיוויד לינץ', שהותיר אחריו 4 ילדים – ביניהם הבמאית ג'ניפר לינץ' – תמיד הקפיד לשמור על הומור ולהפגין גישה קלילה ואופטימית, גם כשמצבו הבריאותי התדרדר. זה הזמן להרים לזכרו כוס קפה (הבחור היה חובב קפאין מושבע), רצוי לצד דונאט.