הטרלה מסקרנת: הסרט מבית היוצר של "מסכנים שכאלה" מציג פרובוקציות ילדותיות

לפני כחצי שנה בלבד יצא"מסכנים שכאלה", שהפך את הבמאי היווני יורגוס לנתימוס לסחורה לוהטת במיוחד, והניב לשותפתו היצירתית אמה סטון אוסקר לא מתוכנן בקטגוריית השחקנית הראשית. כעת השניים שבים אלינו עם "סוג של חסד" - קומדיה אבסורדית קיצונית, מאתגרת ועטורת כוכבים הוליוודיים, שבעיקר נועדה להזכיר את שורשיו הפרובוקטיביים והקשים לעיכול של לנתימוס.

הסרט החדש, שקטף את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן, מחולק לשלושה חלקים שעוסקים במערכות יחסים תלותיות וחולניות. בכל אחד מהחלקים, צוות השחקנים - שכולל את ג'סי פלמונס, וילם דפו, מרגרט קוואלי והונג צ'או - מגלם תפקידים אחרים.

בסיפור הראשון גבר חסר ביטחון (פלמונס) מתמודד בהכנעה עם דרישותיו של בוס תובעני במיוחד (דפו). בסיפור השני שוטר נשוי (פלמונס) מוטרד משובה המסתורי של אשתו (סטון), ואילו בסיפור השלישי שני חברי כת (פלמונס וסטון) תרים אחר דמות רוחנית שבכוחה להקים את המתים לתחייה.

אף שהסרט נמשך כמעט שלוש שעות, הצפייה ב"סוג של חסד" היא מלאת עניין ולא משעממת כלל. ההומור שחור משחור, והאווירה הזויה ועוכרת שלווה. אך עם זאת, יש משהו מאוד ילדותי וצפוי במהלכים העלילתיים ובפרובוקציות שבסרט, ועושה רושם שלנתימוס מעוניין יותר לבדוק את סף הסיבולת של הקהל מאשר לומר משהו משמעותי ו/או מקורי על המצב האנושי. הפסקול שחיבר ג'רסקין פנדריקס לא מפסיק לצרום ולהציק, והאירועים המחרידים שמתרחשים על המסך ללא הרף נוטים להזכיר שילוב ניהיליסטי וסדיסטי בין סרטיהם של דיוויד לינץ' ומיכאל הנקה.

למרות השחקנים המצוינים, ולמרות המיומנות והביטחון שלנתימוס מפגין בכל מה שקשור לעשייה הקולנועית, קשה לומר ש"סוג של חסד" מציע משהו שטרם ראינו, ועוד יותר קשה לומר שהוא הצליח לזעזע אותי. יש בו כמה הברקות, יש בו כמה רגעים משעשעים - אבל בסופו של דבר מדובר בלא יותר מהטרלה מסקרנת. איפה הוא ואיפה "מסכנים שכאלה"?