2022 הייתה שנה חיוורת ולא מאוד מלהיבה לקולנוע, והיא בעיקר תיזכר כשנה שבה הבנו שהדברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו לפני הקורונה. האולפנים ההוליוודיים שחררו הרבה פחות סרטים, ואלה שהם כן שחררו היו בעיקר סרטי המשך, סרטי אימה זולים להפקה, סרטי אנימציה לילדים וסרטי גיבורי על. להוציא את "הכל בכל מקום בבת אחת", כמעט כל "סרטי האיכות" שעלו לאקרנים נחלו כישלון חרוץ בקופות.
שירותי הסטרימינג, מצדם, יצאו באופן רשמי מן האופוריה שאפיינה את התנהלותם בשנים האחרונות ונכנסו גם הם לתקופה מאתגרת. נטפליקס דיווחה לראשונה על ירידה במספר המנויים. דיסני פלוס אמנם ממשיכה לצמוח במהירות, אבל על הדרך היא גם הפסידה לחברת האם שלה כמיליארד דולר וחצי. וגם ב-HBOmax (שנמצאת בבעלותה של האחים וורנר/דיסקברי) המצב רחוק מלהיות שפיר.
ובכל זאת, כבכל שנה, לא היה חסר מה לראות. פסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה היו גדושים בסרטים מעולים (ונהנו מקהלים גדולים), וגם בבתי הקולנוע (ובטלוויזיה) ניתן היה למצוא לא מעט יצירות קולנועיות יפות, מרגשות ומלאות עניין. הנה עשר מתוכן.
מקום 10: "האדם הגרוע בעולם"
הבמאי הנורבגי יואכים טרייר ("אוסלו, 31 באוגוסט") מגיש דרמה רומנטית מלנכולית ומאוד עכשווית שבמרכזה רווקה בת שלושים (רנאטה ריינסב המקסימה) המנסה להבין מי היא ומה היא רוצה לעשות עם חייה. סרט רגיש, עצוב, מהורהר ויצירתי שהולך הרבה יותר רחוק מהקומדיה הרומנטית הממוצעת, ושמותיר את הצופים עם לא מעט חומר למחשבה. לא קשה לדמיין רימייק הוליוודי.
מקום 9: "תא מספר 6"
סרט המסע היפה של הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן מתחקה אחר מערכת היחסים המפתיעה שנרקמת בין אישה פינית צעירה ובודדה, שעושה את דרכה ברכבת ממוסקבה לעיר נמל קפואה בצפון רוסיה, לבין כורה רוסי צעיר וקולני, שחולק איתה את התא. סרט לכאורה צפוי ששוקעים אל תוכו ומתמסרים לו תוך כדי צפייה. התסריט גדוש בתפניות ובהפתעות, הדמויות מורכבות ושובות לב, וקוסמאנן שומר את הטוב ביותר לסוף. כנראה הדבר הכי קרוב שנקבל לגרסה מזרח אירופית של "לפני הזריחה".
מקום 8: "פינוקיו"
פרויקט החלומות של הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו ("צורת המים", "המבוך של פאן") הוא סרט אנימציה אפל, מאתגר ומרגש שעוסק בעדינות ובתבונה בנושאים הכי גדולים והכי כבדים של הקיום האנושי. דל טורו אינו נצמד לסיפור המקורי (העלילה מתרחשת ברובה באיטליה הפשיסטית), אך בהחלט נותר נאמן לרוחו. התוצאה אולי אינה מיועדת לילדים צעירים מאוד, אך היא מפוצצת בנשמה, באהבה, בהמצאה ובדמיון, ותוכלו למצוא בה את כל סימני ההיכר של היוצר המקסיקני חובב המפלצות. בקלות אחד מסרטיו הטובים ביותר. זמין לצפייה בנטפליקס.
מקום 7: "אש האהבה"
סרט טבע תיעודי שמשלב באופן מושלם בין דימויים מפעימים לטיפוסים הזויים שכאילו יצאו מתוך מוחו הקודח של ווס אנדרסון. זוג חוקרי הרי געש צרפתים, שמאוהבים זה בזה עד מעל לראש, מסתובבים ברחבי העולם בחיפוש אחר התפרצויות וולקניות, מפלי לבה ונהרות של אש - עד שהטבע מזכיר להם מי הבוס. מצחיק, רומנטי, מטורף, פואטי ונוגע ללב. זמין לצפייה בדיסני פלוס.
מקום 6: "משולש העצבות"
סרטו של הבמאי השבדי רובן אוסטלונד, שזכה השנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. הוא אמנם אינו מעודן בשום צורה (בתור התחלה, יש בו סצנת הקאות שנמשכת כרבע שעה), אבל הוא מספק חוויה קולנועית פרועה, אדירה ובלתי נשכחת. אסופה של נופשים עשירים מתקבצת על יאכטה מפוארת שמנווטת בידי קברניט מרקסיסט ואלכוהוליסט (וודי הארלסון). העניינים מסתבכים כשהספינה טובעת והחבורה מוצאת את עצמה תקועה על אי בודד. קומדיה קורעת וחסרת רחמים שמערבבת בין "פרזיטים" לבין "זולנדר", ומתבלת את מה שיצא עם נגיעה נדיבה של לואיס בונואל והאחים פארלי. שם את "הלוטוס הלבן" בכיס הקטן.
מקום 5: "סינמה סבאיא"
נהוג לסכם את הנעשה בקולנוע המקומי בסיומה של השנה העברית, אבל הכמות החריגה של סרטים ישראליים מצוינים שיצאו לאקרנים בשנה החולפת אינה מאפשרת התעלמות. "אפריקה" של אורן גרנר, "קריוקי" של משה רוזנטל, "עולה לראש" של דניאל אדר וערוץ הכיבוד, "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, "ויהי בוקר" של ערן קולירין, "בחורים טובים" של ארז תדמור - כולם מומלצים וכולם יותר משווים צפייה.
אבל אם צריך לבחור סרט ישראלי אחד שעשה את השנה עבורי, הרי שמדובר ב"סינמה סבאיא", סרט הביכורים הנפלא של אורית פוקס־רותם. הוא מלווה שמונה נשים מאזור חדרה והמשולש שמשתתפות בסדנת תיעוד וידיאו שאותה מעבירה במאית תל־אביבית צעירה (דאנה איבגי). זו יצירה אנושית, אותנטית ומתעתעת בפשטותה שמלוהקת ומשוחקת לעילא, ושמפליאה להדגים כיצד הקולנוע יכול לתפקד כמכונה ליצירת אמפתיה. הסרט הישראלי הכי איראני שראיתי.
מקום 4: "אף פעם לא מאוחר"
דרמה קאמרית קטנה, חכמה ומאוד מרגשת על אלמנה בת שישים ומשהו (אמה תומפסון) שאף פעם לא חוותה אורגזמה. כדי לבדוק מה פספסה במשך כל השנים שבהן היתה נשואה היא שוכרת את שירותיו של ג'יגולו צעיר ונאה (דריל מקורמק), והשניים מסתגרים בחדר מלון כדי להתוודע זה לזו. סרט דברני, שנון, סקסי ומפתיע שמתהדר בשיא אמוציונלי מבריק ומפרק (בקטע טוב) ובהופעה אמיצה ומדהימה של אמה תומפסון. הלוואי שתזכה באוסקר.
מקום 3: "מלך הצפון"
סרט ויקינגים עתיר תקציב וכוכבים אך נטול פשרות, שחיזק את מעמדו של הבמאי רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור") כאחד היוצרים המעניינים ביותר שפועלים כיום בהוליווד. דרמת נקמה סוחפת, קיצונית ומאוד אלימה שספוגה בפולקלור ובדם. טקסים פסיכדליים מהפנטים, ראשים כרותים, מונולוגים ליריים ודרמטיים והופעה לפנתיאון של ניקול קידמן - "מלך הצפון" ממש אינו מיועד לכולם, אבל אם זהו כוס התה שלכם, צפויה לכם חגיגה. נותרתי בפה פעור.
מקום 2: "אמא קטנה"
ילדה חמודה שמתמודדת עם המוות של סבתה (ועם ההיעלמות המסתורית והלא מוסברת של אמה) פוגשת ביער ילדה ידידותית בת גילה והשתיים הופכות לחברות. הטוויסט: הילדה הזאת היא בעצם אמא שלה. הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה ("דיוקן של נערה שעולה באש") לוקחת רעיון גאוני ומבצעת אותו באופן מושלם, ולמרות שסרטה הפצפון והאינטימי נמשך 72 דקות בלבד, הוא מצליח לרגש עד דמעות ולגעת במקומות הכי עמוקים. עובד מצוין גם כסרט למבוגרים וגם כסרט לילדים.
מקום 1: "RRR"
עם כל הכבוד לטום קרוז ול"אהבה בשחקים: מאווריק", שובר הקופות הטוב ביותר של 2022 לא הגיע מהוליווד כי אם מהודו, ואם להודות על האמת - לא היה השנה סרט שהסב לי הנאה גדולה ממנו. האפוס ההיסטורי של הבמאי הטוליוודי ס"ס רג'אמולי, שמתחקה אחר הרפתקאותיהם המסעירות של שני לוחמי חופש הודים בימי הקולוניאליזם הבריטי, מתהדר בפעלולים מופרכים, באפקטים קורעים ובמספיק מלודרמה, אקשן וריקודים לשלושה סרטים לפחות. ספקטקל מפואר ומופרע לחלוטין. הבלוקבאסטר הכי מטורף מאז "מקס הזועם: כביש הזעם". צריך לראות כדי להאמין. זמין בנטפליקס גם תחת השם "המרד הגדול".
