"בתולים": מיני, זועק, מוגזם לעיתים - אך מרענן

אחרי שכבש את מסך הטלוויזיה ואת במת התיאטרון, היוצר המוכשר והמצליח מאור זגורי ("זגורי אימפריה") מסתער גם על הקולנוע. החדשות הטובות הן ש"בתולים", סרטו הראשון והנועז למדי, מלמד שלזגורי יש מה לתרום גם במדיום הזה.

החדשות הקצת פחות טובות הן שסרטו השאפתני של זגורי מכיל בעיות רבות שאופייניות לסרטי ביכורים. הוא ארוך מדי (מעל שעתיים), הוא יומרני מאוד (מהרגע הראשון ועד האחרון), הוא לא אחיד (לא ברמה ולא בטון) - אבל לפחות לא חסרה בו רוח הרפתקנית וניסיונית, ולפחות הוא לא משעמם.

בהתבסס על המחזה הראשון שכתב, זגורי מגולל את סיפורו הסמי-אוטוביוגרפי של נער מתבגר חסר שם מהערבה (מאור לוי, "בני אור") שמגלה את מיניותו, אך מתקשה להגיע לפורקן, אי אז בשנות ה-90. הנער מגיע מבית עני ואלים. אחיו הקטן (אור עדי) לא מפסיק לנג'ס ולסבך אותו בצרות, לאביו הקשוח וקשה היום (עמוס תמם) אין שמץ של סבלנות אליו (שורות הדיאלוג הראשונות שלו הן: "מה יהיה הסוף איתך? מתי תתבגר?").

אמו המלודרמטית, לעומת זאת, (חן אמסלם-זגורי, רעייתו של הבמאי) שרויה בדיכאון עמוק, מה שאומר שהיא מחלקת את זמנה בין לצעוק לבין לבכות - לבין לבכות ולצעוק באותו הזמן  - לבין לשבור דברים - לבין לדפוק את הראש בקיר - לבין לנסות לשתות אקונומיקה. בתוך כך, ברגעים הבודדים שבהם האמא אינה נמצאת בעיצומו של התקף היסטרי, היא מטפחת עם הבן שלה מערכת יחסים עם סממנים אדיפליים מובהקים. היא מחבקת אותו, מנשקת אותו, מלטפת אותו. "את תמיד תהיי מספר אחת אצלי!", מרגיע אותה בנה המתבגר בחוסר נוחות בולטת בעודו מנסה להשתחרר מאחיזתה החונקת.

כדי להתאוורר קצת מהאווירה המלחיצה והלא בריאה בבית, גיבורנו יוצא למרחבים המדבריים שמקיפים את היישוב המבודד שבו הוא גר, ומבלה שעות ארוכות עם מונבז (איתמר קיגלר) ועם מיה (ליאנה עיון) - שני חברים שמנסים בנחישות לעזור לו להפוך מ"נער לגבר" (ולהגיע סוף סוף לאורגזמה). האם יצליח במשימתו?

"בתולים" הוא סרט דחוס, עמוס וגדוש בסמלים ובמשמעויות שמעדיף לצעוק את הדברים בישירות ובבוטות (לעיתים מביכה) במקום להראות אותם או לרמז עליהם בעדינות. מין ומוות נוכחים בכמעט כל פריים, והדרך שבה זגורי מצלם את השחקן הראשי (המאוד נאה) שלו ומתייחס לגוף שלו (שכל הזמן מתלכלך ומתכסה בלכלוך, אבק, מכות, שריטות וחבורות) מדגיש שוב ושוב את הממד הפיזי והיצרי של היצירה הפוצעת הזאת.

"בתולים" נמצא במיטבו כשהוא משחרר את הדמויות שלו לרוץ בתוך המרחבים המרהיבים, שנלכדים בכישרון רב בידי הצלם זוכה פרס אופיר בועז יהונתן יעקב. הסצנות הקלסטרופוביות עם המשפחה, שמתרחשות בתוך הבית, לעומת זאת, מוצלחות הרבה פחות (למרות שהדינמיקה בין הנער לבין אחיו הצעיר מניבה מספר רגעים נוגעים ללב).

הסצנות ארוכות ברובן ולא מעט מהן מצולמות בשוטים ארוכים ועמוסי דיאלוג, שמצריכים מאמץ וריכוז עילאי מצד השחקנים. במובן זה, מאור לוי ראוי לתשואות על יכולתו ההרואית לשרוד את מסלול המכשולים התסריטאי שארגן לו זגורי. הופעתו הבוטחת והיציבה של לוי היא הדבק שמחזיק את הסרט ההיפר-אמוציונאלי הזה יחד, והסצנות הדברניות והאנרגטיות שהוא חולק עם ליאנה עיון (המרשימה גם היא) מגיעות לא פעם למחוזות של אמת ויופי.

"בתולים" לא באמת מצליח לבצע את המהלך המורכב והכלל לא פשוט שאותו הוא מבקש לבצע. הוא לא מהודק מספיק לשם כך. הוא לא  מדויק מספיק. הוא לא ממושמע מספיק. כוונת המשורר ברורה (ברורה מדי, אפילו), אבל החלקים של הפאזל פשוט לא מתחברים כמו שצריך, והמהלומה הרגשית - שאמורה להגיע כשהתסריט סוף סוף מפסיק לתעתע בצופים וחושף את הקלפים שלו - אינה נוחתת.

עם זאת, בהחלט יש בסרט משהו מרענן (ולפרקים גם אפקטיבי), וגם אם הוא אינו מתגבש לכדי אמירה מגובשת, צלולה ועוצמתית, ניתן למצוא לא מעט עניין בבלגן האמוציונאלי הגולמי והחשוף שזגורי משליך על המסך. יהיה מסקרן לראות כיצד הקול שלו כקולנוען ימשיך להתפתח מכאן.

"בתולים", ישראל 2022

ציון: 6