לצלמת והבמאית נורית אביב יש רקורד מרשים ביותר. היא החלה לצלם בגיל חמש, פרסמה את צילומיה הראשונים כבר בגיל שש וחצי (בשבועון הילדים "הארץ שלנו"), למדה קולנוע בפריז (בשנות ה-60 העליזות), הייתה צלמת הקולנוע הראשונה בצרפת (ומהראשונות בעולם), צילמה את הקלאסיקה הישראלית "שבלול" עם חבורת לול, וצילמה עשרות סרטים עבור במאים בעלי שם עולמי כמו אנייס ורדה, מיכל בת אדם ועמוס גיתאי.
בתוך כך, בשני העשורים האחרונים אביב בת ה-77 בעיקר יוצרת סרטים תיעודיים שעוסקים בשפות. ב-2004 ביימה את "משפה לשפה", שהתמקד בסופרים ובמשוררים, כמו אהרן אפלפלד, אגי משעול, חיים אוליאל ומאיר ויזלטיר, שכותבים בעברית, למרות שזו אינה שפת אימם. הסרט זכה בפסטיבל דוקאביב והביא ליצירת סרטים נוספים, ביניהם "לשון קודש, שפת חול" (2008), "שפה אחת ודברים אחדים" (2011) ו"יידיש" (2020), שהמשיכו כולם לחקור ולהעמיק אל תוך השפה העברית (והשפות הסמוכות לה) ואל תוך חייהם ועולמם של האנשים שדוברים, חוקרים ונושמים אותה.
במובן זה, סרטה החדש של אביב, "מילים שנשארות", שיוקרן מחרתיים (שלישי) ב-13:45 במסגרת פסטיבל דוקוטקסט, ממשיך את המגמה בכך שהוא מציג שישה אנשים (ביניהן הסופרת והמתרגמת זהר אלמקייס והאמנית ענת פיק) שנזכרים בשפות שליוו את ילדותם: מגוון ניבים של ערבית-יהודית, ספרדית-יהודית ופרסית-יהודית. כולן נכתבו באותיות עבריות, בכולן קיים מרכיב עברי-ארמי, וכולן הולכות ונעלמות מן העולם.
"הרעיון לסרט החדש הגיע מ'יידיש', הסרט הקודם שעשיתי", מספרת אביב במהלך שיחה טלפונית מביתה בפריז. "כידוע, יידיש נכתבת באותיות עבריות, וככה התחלתי לחשוב על שפות נוספות שנכתבו בשפות עבריות. בסרט אני פונה לאנשים ששמעו את השפות האלה בילדותם ושהמילים השאירו עליהם את חותמם. יותר מכך, הזיכרון של המילים, או השפה שהם שמעו כילדים, גם גרם לחלק מהאנשים שאיתם דיברתי ליצור דברים חדשים מהמקום הזה. מה שמעניין הוא שלמרות העיסוק בשפות מתות, דווקא יצא סרט שמדבר על מה שחי ולא על מה שמת".
את עוסקת בשפות בסרטייך כבר קרוב ל-20 שנה. מאיפה הגיע העניין שלך בתחום?
"זה התחיל בסרט 'משפה לשפה'. דיברתי עם סופרים ומשוררים, למדתי את ההיסטוריה של השפה העברית ואת הוויכוח על העברית הישנה והחדשה. אחר כך עברתי למלאכת התרגום ודיברתי עם אנשים שמתרגמים מעברית אל שפות האם שלהם. אני בעצם מראה את ההיסטוריה של העברית. כשעשיתי את הסרט הראשון, לא ידעתי שהעבודה שלי ב-20 השנים הבאות תיסוב סביב העברית וסביב שפות בכלל. זה הולך לכל כך הרבה כיוונים. זה אינסופי. אני לומדת כל הזמן. הדבר הכי מדהים שיש למין האנושי זו השפה ותרגומה, והעניין שלי בנושא רק הולך וגדל מסרט לסרט".
התחלת את דרכך בתור צלמת קולנוע ולמעשה היית חלוצה בתחומך.
"כן, אבל לא ידעתי את זה אז. אבא שלי היה צלם. הוא נתן לי את המצלמה הראשונה שלי בגיל 5. אני לא יודעת להסתכל על העולם שלא דרך פריים. יש לי מין 'מחלה' שאני רואה את הכל רק בפריימים. אז מה שהעסיק אותי זה לא שאני האישה הראשונה בתחום, אלא איפה אני צריכה לשים את הפנס כדי שהצילום ייצא כמו שאני רוצה, או איך שאני גורמת לתאורן שעובד איתי להסכים לשים את הפנס בדיוק במקום שבו אני מבקשת. זו הייתה הבעיה, לא זה שהייתי אישה".
ואיך התגלגלת לצלם את "שבלול"?
"לא יודעת איך הם הגיעו אליי. אני חושבת שהם ראו סרט קצר שצילמתי על מרד הסטודנטים בברלין בשנת 1968. קרה דבר נורא מוזר: באמצע הפגישה שלנו התפרק פתאום גליל של סרט באמצע החדר ובילינו ביחד שעות – עם אריק, אורי, שיסל והבמאי בועז דוידזון – בלגלגל אותו בחזרה. אחרי שזה קרה, כבר היה ברור שאני ממשיכה איתם. אין לי מושג איך הם הגיעו אליי. דוידזון בטח שמע שיש איזו צלמת. אולי בגלל שהייתה לי מצלמה משלי? יכול להיות שבגלל זה. דבר מוביל לדבר, אין תכנון. אף פעם לא תכננתי להיות במאית או להתיישב בפריז. הדבר היחיד אצלי שמתוכנן הם הסרטים שלי. הם מאוד מאוד מתוכננים, הם רק נראים פשוטים".
