בלי שהספקנו לשים לב, ג'סי באקלי הפכה לאחת השחקניות המרתקות בסביבה. התפקידים שעשתה בסרטים כמו "אני חושבת לגמור עם זה" ו"הבת האפלה" מיצבו אותה כאמנית אמיצה שאינה חוששת ממצבי קיצון רגשיים, ואילו כעת בסרט האימה הפסיכולוגי "רדופה", של התסריטאי־במאי אלכס גרלנד ("אקס מכינה"), היא מוצאת את עצמה לכודה בתוך סיוט מופשט נוסף שמעמיד את שפיותה במבחן.
אבל אף שבאקלי מצוינת גם הפעם, הסרט שבו היא מככבת מצוין קצת פחות. כמו סרטו הקודם של גרלנד, "העולם שאחרי: הכחדה", גם כאן יש לצופים עסק עם סרט חידתי, אווירתי ואיטי, שמספק יותר שאלות מתשובות. וגם כאן התוצאה מתקשה להצדיק את המאמץ שכרוך בצפייה.
באקלי מגלמת את הרפר, אישה שיוצאת לבית כפרי מבודד, אי שם באנגליה, כדי לנסות ולהתאושש מאירוע טראומטי שעברה. את פניה מקבל בעל הבית (רורי קיניר), שעושה לה סיור בין החדרים. אבל אחרי שהוא זורק כמה הערות חסרות טאקט, האווירה הידידותית בין השניים הופכת פתאום ללא נעימה.
הרפר מנסה להתעלם מהתקרית, אך אט־אט מצטברות תקריות נוספות. למעשה, כל גבר שהרפר נתקלת בו - מציג וריאציה אחרת של גבריות רעילה. כדי להפוך את העניינים לעוד יותר ביזאריים, כל הגברים האלה מגולמים בידי רורי קיניר.
אז מה לעזאזל קורה כאן? ולמה הרפר לא נכנסת לאוטו שלה ונוסעת הביתה? שאלות טובות, ואני לא באמת חושב שאני יכול לענות עליהן.
החצי הראשון (והמעניין יותר) של הסרט שולח את הרפר לחקור את הכפר, תוך כדי שהטראומה שעימה היא מתמודדת נחשפת בהדרגה. אבל החצי השני - שלוחץ על דוושת האימה ושמכיל כמה דימויים מחרידים - לא באמת מספק הסברים לכלום, ולמרות הארטיסטיות והיומרה שעוטפות את ההתרחשויות הזוועתיות, הדמיון בין "רדופה" לבין סרט בסדרת "צעקה" גדול ממה שנראה בתחילה.
כאמור, באקלי מצוינת, וגם קיניר אפקטיבי מאוד בתור הכל־גבר הקריפי שרודף אותה. אבל מלבד סצנה יפה, מפחידה ומוזיקלית שמתרחשת במנהרה ארוכה, לא אזכור את "רדופה" לטובה. סרט לא נעים ולא באמת הכרחי, שאומר את המובן מאליו בצורה הכי דוחה שאפשר.
ציון: 5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו