אין כמעט ספק שהנושא הספרותי שעורר את העניין הציבורי הגדול ביותר בשנה החולפת היה הממואר של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה" (כנרת זמורה דביר), שבו האשימה את אביה, הסופר עמוס עוז, בהתעללות פיזית ופסיכולוגית.
חלק מתשומת הלב שעורר הממואר קשור בעניין הטבעי של בני אדם בבני אדם אחרים, כמו גם באווירה התרבותית בעידן MeToo, שחותרת לחשוף את האמת על אנשים רבי עוצמה שניצלו את כוחם לרעה. לכך מצטרפת דמותו של עוז עצמו, הסופר הקאנוני בה"א הידיעה, שמילא באופן טוטאלי את תפקידו של הסופר כ"מכשף השבט", כפי שהגדיר זאת, העוסק לא רק בטראומה האישית, אלא בזו הקולקטיבית. הצורך להעריך מחדש את אישיותו של עוז ואת אמות המוסר שלו, בעקבות טענותיה של בתו, הפך עקב כך לסוגיה ציבורית.
לאחרונה יצאו שני ספרים חדשים של בני משפחתו של עוז, שעוסקים אף הם בדמותו ובזכרו של הסופר. באף אחד מהם אין בהכרח עניין ספרותי יוצא דופן, אך בעבור מי שמתעניין ביוצר שמאחורי היצירה, הצירוף של שלושת הספרים יחד משרטט תמונה מורכבת וטעונה, שלא היתה מושגת מהקריאה באף אחד מהם לבדו.
"עמוס שלי" של נילי עוז (הוצאת כתר) היה האחרון לצאת, אך מבחינה נרטיבית - דווקא הראשון בסדר הקריאה. על פי הכריכה האחורית, הספר עמד לצאת לאור כשהופיע "דבר שמתחפש לאהבה", והוא אכן אינו מזכיר בשום צורה את טענותיה של גליה. זהו ספר זיכרונות, שכולל סיפורים ואנקדוטות משנים רבות של חיים משותפים. מבחינה כרונולוגית, הוא מתחיל בערך היכן שהסתיימה האוטוביוגרפיה של עוז, "סיפור על אהבה וחושך" - בשנותיו הראשונות של עוז בקיבוץ, לאחר התאבדותה של אמו. הספר מתאר את התפתחות מערכת היחסים בינו לבין נילי, את נישואיהם ואת הקמת המשפחה, ואת המעבר מדירת החדר וחצי, שבשירותים שלה כתב עמוס עוז את "מיכאל שלי", אל תהילת עולם ספרותית.
"עמוס שלי" מבוסס על סדרת שיחות שקיימה נילי עוז עם בת דודתה, ענת פטרובר־נויברג. בהתאם לטבען של שיחות, במבנה הפרקים יש לא מעט מההפלגה והאסוציאטיביות - מעבר בין נושאים, דילוגים הלוך ושוב בזמן. הוא כולל כמה פנינים - כמו הפעם שבה הוזמן עוז להרצות בפני אסירים מהמאפיה האיטלקית בנאפולי, ובני הזוג אפילו קיבלו מספר טלפון להתקשר אליו "אם אי פעם תהיו בצרות" - ומשרטט את דיוקנו של עוז האדם ושל יחסיהם. מבעד לדפיו מצטייר אדם רגיש, ביישן, שהטראומה של מות אמו עשתה אותו רעב לאהבה ולאישור.
נילי מצטיירת כמי שסיפקה לו הרבה מן האור שהיה זקוק לו, משמחת החיים שבעבורה היתה טבעית ושבעבורו היתה בגדר נס גלוי. ההתייחסות לכל שלושת הילדים היא מעטה יחסית, והרמז העיקרי לקונפליקט עולה בסצנה אחת במהלך נסיעה לאוקספורד: "התחלתי לבכות, כי לא רציתי לחזור לקיבוץ. אמרתי לעמוס שאני רוצה שנחיה ביחד כמשפחה, כמו שחיינו כאן באוקספורד כל השנה הזאת. [...] אחרי אוקספורד הבנות חזרו לבתי הילדים. הן לא אמרו כלום, אבל אני חושבת שהיה להן קשה לחזור", אך מנגד, "לעמוס היה חשש שלא נצליח להחזיק מעמד מחוץ לקיבוץ. הוא הכיר את העוני, וידע מה הוא יכול לגרום למשפחה".
זעקה מתוך הדפים
ספרה של גליה עוז נסקר כבר באריכות - כולל בעיתון זה, בביקורת מאת דריה מעוז. כבר מן הפתיחה ברור שלפנינו תמונה שונה מאוד של חיי המשפחה: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם, אלא שגרה של התעללות סדיסטית". הספר הוא כתב אישום מפורט: הוא מתאר חיים שלמים של התעללות בידי הורה נרקיסיסט ורעיל, ששמר כלפי חוץ על מראית עין מכובדת ואצילית.
הספר רצוף בציטוטים מן הספרות הפסיכולוגית, שעוסקים בתופעה של הורים מתעללים, מבנה אישיותם ויחסיהם עם ילדיהם. אם בספרי פרוזה רבים הסיפור האישי משמש זרקור שמאיר תופעה כללית, כאן המהלך הוא הפוך: התיאורים הכלליים והאובייקטיביים משמשים כדי לשפוך אור על המקרה הפרטי, להעניק לגיטימציה לזעקה שבוקעת מבין הדפים.
לא רק תמונת יחסיה של גליה עם אביה משתנה בקריאת הספר הזה, אלא גם היחסים עם שאר בני המשפחה: נילי עוז מתוארת בידי בתה כאישה מוכה, אף ששיתפה פעולה עם בעלה מול בתה. האח והאחות כמעט אינם מוזכרים, אך מסופר כי "בבית היה טרור... האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה" - טענה שממנה משתמע שגם הם סבלו מאותם טרור ושליטה.
אם "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום, "אוסף צדפים" של דניאל עוז הוא כתב ההגנה. הספר נכתב במפורש כתגובה לספרה של אחותו. "אני כותב כדי לפרוע ולו מעט מהחוב שאני חייב לאבא שלי", פותח דניאל, במחווה לשורת הפתיחה המפורסמת של "מיכאל שלי". ובהמשך: "בשביל עצמי אני כותב, כדי להוכיח לעצמי שאינני פסול עדות, שיש לי זיכרון, בינה וקול, למען שפיותי". דניאל מתייחס לטענותיה של גליה, ומפריך אותן בזו אחר זו. לעיתים הוא כופר בעובדות ומראה שאינן סבירות; לעיתים הוא מכיר בעובדות עצמן, אך טוען שמדובר באירועים מבודדים, בנקודת שבירה של הורה צעיר ומבולבל, ולא בחלק מדפוס סדיסטי ארוך שנים. לצד זאת, הוא מתקומם נגד ההשתקה שלו ושל משפחתו, ונגד פרסום פרטים מחייהם שלא על דעתם, תוך הצגתם כמכחישנים ומתעללים. מהבחינה הרטורית, הספר עושה את עבודתו נאמנה, ומציג מענה משכנע לרבים מן הדברים שעולים בספרה של אחותו.
כמו אצל גליה, גם כאן יש כאב גדול שבוקע מבין השורות. הפעם זהו הכאב על הנתק במשפחה, על אחותו שסירבה ליצור קשר עם אביה אפילו בזמן מחלתו, ושמוסיפה לתקוף אותו לאחר לכתו. תיאורי האב שמתענה בניסיון לחדש את הקשר עם בתו, להבין היכן שגה ומה יוכל לתקן, הם קורעי לב. באופן כללי, ולמרות הכעס, דניאל נזהר בכבודה של גליה ומשתדל להתייחס ברצינות לחוויותיה - עד כמה שהדבר אפשרי תוך כדי שהוא כופר באמיתות שלהן. המקום שבו הוא "מוריד את הכפפות" הוא כלפי התקשורת והעולם האקדמי והספרותי, שאותם הוא מתאר כמי שחגגו על הדם, ובעיקר כלפי מחבריהם של ספרים פופולריים בפסיכולוגיה.
הפרקים האחרונים של הספר הם כתב אישום נוקב נגד הספרים הללו: דניאל מדגים את הבעייתיות ברבים מן המבחנים וההגדרות שמופיעים בהם, ושמתפקדים כטענות מעגליות שתמיד יאששו את תחושות העוול והרדיפה של הקורא. דוגמה לכך היא התיאור הזה של השלכה, מספרה של מארי־פראנס היריגוין, "הטרדה נפשית": "התוקף שונא את קורבנו במידה שהוא מדמיין שקורבנו שונא אותו". כפי שמציין דניאל, יש כאן שני צדדים מקבילים לגמרי, אלא שהתוקף רק "מדמיין" שהקורבן שונא אותו, ואילו בעבור הקורבן זוהי המציאות. "אדם רוחש טינה, שקורא שורה כזאת ומחפש לזהות בה את הדינמיקה שבינו ובין הזולת, לעולם ילהק את עצמו בתור הקורבן, ואת הזולת בתור התוקף". כמו בדוגמאות רבות אחרות שהוא מביא, הטענה מוכחת מעצם הגדרתה.
הספרות מוחלפת בפוליטיקה
אם הנרטיב של "דבר שמתחפש לאהבה" הוא שעמוס עוז היה אב מתעלל ושמשפחתו מדחיקה זאת, הנרטיב של "אוסף צדפים" הוא שגליה עוז גדלה במשפחה מורכבת, ועברה חוויות שליליות וחיובית, ככל ילד - אלא שבעקבות הכעס שנותר בה, ובסיועם של ספרי עזרה עצמית פסיכולוגיים, היא הדחיקה את הטוב ועיצבה נרטיב שבו היא הקורבן האולטימטיבי.
התמונה מתהפכת באופן קיצוני בהתאם לצד שבוחרים להאמין לו: אם נקבל את הנרטיב של דניאל עוז, מעשיה של גליה וספרה לא רק פגעו בזכרו של עמוס עוז, אלא השתיקו את קולם של בני משפחתו ועשו אותם מטרה להטרדה ציבורית. אם נקבל את הנרטיב של גליה עוז, הספר של דניאל אינו אלא ניסיון מתוחכם, מחושב ומרושע למחוק את חוויותיה ולהשתיק את קולה.
ניתן - כמעט מתבקש אפילו - לגשת לספרי משפחת עוז כבלשים וכשופטים, נחושים לחפש את האמת ולהרשיע את האשמים. זו נטייה אנושית מאוד לנוכח כאב וסבל: לחפש מיהו התוקף ומיהו הקורבן, את מי עלינו לגנות ומי זקוק לסיוע שלנו. אך חשוב לזכור שהעדויות שעומדות לפנינו רחוקות מלהיות ממצות, ולמרביתנו אין את הידע או את ההכשרה הנדרשים לסוג כזה של הכרעה. יהיו שיאמרו שכברירת מחדל יש להאמין למתלוננת, משיקולים שונים. אחרים יטענו שנטל ההוכחה עליה דווקא, בחזקת "המוציא מחברו עליו הראיה". נראה שהעמדה קשורה פחות במקרה הפרטני ויותר בהשקפה הכללית של כל צד. כך הספרות מוחלפת בפוליטיקה: לא פלא שרבים גיבשו דעה נחרצת מבלי שקראו כלל את הספרים המדוברים.
אני מבקש להציע הסתכלות אחרת. עמוס עוז, ב"סיפור על אהבה וחושך", כתב על "הקורא הרע", זה ש"מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומייד, 'מה קרה באמת'". לעומת זאת, הספרות מאפשרת לנו יותר מכך: היא מאפשרת לנו את הבדיון, את השהיית השיפוט. בניגוד לפוליטיקה, שבה נדרשת הכרעה, הספרות מתירה לנו להחזיק בשני נרטיבים כנכונים במקביל, וכך לזכות בנקודת מבט שאף אחד מהם אינו מסוגל להעניק לבדו. אולי בדיוק בכך מצוי יתרונו של "מכשף השבט" על פני הפוליטיקאי.
דניאל עוז כותב כי "שלא כמו כאב ומצוקה נפשית, נכונותה של האשמה היא שאלה אובייקטיבית, פומבית ועובדתית". אך לרובנו, שאיננו מקורבים למשפחת עוז, ישנה האפשרות להישאר במקום הכאב והמצוקה. להביט מתוך אמפתיה בסיטואציה מורכבת שבה כל הצדדים כואבים, איש בדרכו: עמוס עוז, שכאב כל חייו את מות אמו ובערוב ימיו גם את ניתוק הקשר עם בתו; נילי עוז, שכואבת את לכתו של בעלה; גליה עוז, שכואבת את האהבה שלא זכתה לה מאביה; ודניאל עוז, שכואב את נטישתה של אחותו.
במובן זה, ניתן לראות בספריהם של בני משפחת עוז פרק נוסף בשיחה שניהל עמוס עוז עצמו ברבים מספריו: חקירה של אותו מוסד בסיסי כל כך של התרבות האנושית, המשפחה, על הפלא והאופל שבו.
אוסף צדפים / דניאל עוז, ידיעות ספרים, 120 עמ'
עמוס שלי / נילי עוז, כתר, 139 עמ'
