הרומן ״מסירוּת״ נולד בעקבות וידוי ששמע הסופר מרקו מיסירולי מאביו. לא, האב לא לחש באוזנו סיפורי בגידות שהוסתרו במשך שנים, אלא להפך – הוא סיפר לו שמעולם לא בגד באשתו, ושניהל את חייו מתוך נאמנות מוחלטת, אבל – וזה היה אבל לא קטן בכלל – הוא מרגיש שזה גרם לו לוותר על חלק מעצמו.
״זה טלטל אותי״, אומר מיסירולי בשיחת וידאו שקיימנו השבוע, ״הבנתי שהחוקים של הדור שלי שונים מאוד מאלה של דור ההורים. אבא שלי עבר שני התקפי לב, והסיפור שלו גרם לי לחשוב שההתקפים האלה מכילים את כל האהבה שהיתה בו, מחוץ לנישואים, ושאותה הוא לא מימש מעולם. יש בזה גרעין מטריד - המחשבה על מה אנחנו מוותרים ומאילו סיבות, ובעיקר אם אנחנו בכלל יכולים להיות נאמנים לעצמנו בלי לפגוע באנשים שאנחנו אוהבים״.
שלא במפתיע, השאלות האלה, שעומדות בליבו של הרומן ״מסירוּת״ (מאיטלקית: יעל קריצוק, הוצאת מודן) הרומן הראשון של הסופר האיטלקי עטור הפרסים שתורגם לעברית, עוררו סערות רגשיות בקרב קוראיו. עם פרסומו של הרומן באיטליה, מיסירולי הוצף בתגובות של קוראים שחלקם תהו איך הצליח לראות את מה שהם עצמם מנסים להסתיר כל חייהם, ואחרים אמרו לו שהרומן הכריח אותם להביט בצד האפל של הזוגיות שלהם.
מיסירולי, בן 41, יליד רימיני, למד תקשורת (וסיים בהצטיינות יתרה) באוניברסיטת בולוניה, בין השאר אצל אומברטו אקו, ואחרי חמישה רומנים שזכו להצלחה גדולה באיטליה, ״מסירוּת״ הביא לו גם הכרה בינלאומית, אחרי שנטפליקס הפכו אותו לסדרת טלוויזיה המשודרת ב־190 מדינות ובכלל זה ישראל. ״נראה שנגעתי בעצב חשוף״, הוא אומר.
ההחמצה שמכרסמת
״מסירוּת״ נפתח בסצנה מתעתעת. סופיה, תלמידתו בת ה־22 של המרצה קרלו פֶּנטֶקוֹסטֶה, מספרת לו שאשתו עקבה אחריה לאוניברסיטה. האישה, מרגריטה, אכן יושבת שם על חומת אבן נמוכה וקוראת בשלווה ספר. הסיבה האפשרית למעקב היא תלונה שהגישה תלמידה אחרת, שתפסה את סופיה וקרלו בשירותים כשידיו מלטפות את צווארה והחשד שמתנהל כאן קשר אינטימי.
אלא שעל פי גרסתו של פנטקוסטה, כפי שנמסרה בעת השימוע אצל הרקטור, כשסיים לעשות את צרכיו ויצא אל המרחב המשותף הוא שמע חבטה מכיוון שירותי הנשים, הבחין בדלת תא פתוחה, ראה את התלמידה סופיה קזדיי כמעט מעולפת, רכן מעליה, עזר לה להתיישב ותמך בה כנגד הקיר. זה הכל.
קרלו חוזר ומספר את הסיפור פעם אחר פעם, בכל הזדמנות - עד שנדמה שהוא עונד אותו על הדש כמו אות הצטיינות צדקני. ומרגריטה גם מאמינה לו, לכאורה. בינה לבין עצמה היא תוהה ״מדוע אין לה האומץ ללוות אותו עד לאולם ההרצאות? למה אין לה 'ביצים', כמו שאומרת אמא שלה, להיכנס אל הבניין ולגשת אל חדר השירותים ההוא? ומדוע היא רועדת כעת?״.
כשהיא מחפשת בתוכה את הכוח ״להכיל את הייאוש״, כפי שכותב מיסירולי, היא מתנחמת במחשבה ״על חמישים הדקות שיגיעו בעוד זמן קצר ושבהן תוכל להרגיש אחרת. אחרת, קלה לפיתוי. חמישים הדקות ההן הופיעו ביומנה בכותרת ׳פיזיותרפיה׳, אך היו בשבילה סוג של הרפתקה״. המעסה נכנס לסיפור, כך מודה מיסירולי, אחרי שאשתו שלו החלה ללכת לטיפול ״ושמתי לב שבכל יום רביעי כשהיא חוזרת היא נראית מאושרת. כשלחצתי עליה לספר לי מה עובר עליה, היא הודתה שהמעסה החטוב מאוד זרע בה זרע של ספק. ידעתי שזה משהו שאני חייב לבחון באמצעות כתיבה״, הוא אומר.
לבגידות־או־לא־בגידות הללו ישנה השפעה מרחיקת לכת על חייהם של בני הזוג בסיפור. נדמה שהוא, שחלם להיות סופר אבל מלמד באוניברסיטה, והיא, שחלמה להיות אדריכלית ומעצבת ועובדת כמתווכת נדל״ן - מתקשים להתמודד עם תחושות ההחמצה המחלחלות לחייהם. אף שהם מכחישים שוב ושוב את השפעתן על חיי הנישואים שלהם, הן מהדהדות בתוכם ללא הרף גם בחלוף השנים, וגם כשהשניים הופכים להורים וממשיכים לכאורה בחייהם.
מסויג מהעיבוד הנטפליקסי
״מסירוּת״ אינו רומן רומנטי. מיסירולי מספר סיפור מורכב ורב פנים על ניסיון לחיות חיים אותנטיים, על הפחד מהחמצה ועל ההתמודדות עם אכזבות וויתורים. יש בו חלקים ארוטיים וחלקים אחרים שבהם המבט בגוף הוא חסר רחמים.
את תחושות הרעב למימוש עצמי ולהתרגשות הוא בוחן לא רק מבעד לעיניהם של בני הזוג, אלא גם דרך חייה של אנה, אמה של מרגריטה, המגלה אחרי מות בעלה צבר גלויות שקיבל מאישה אלמונית, ודרך חייו של אנדראה, המעסה, המעורב בסצנת המהגרים בפרברי מילאנו שם מתקיימים, בין השאר, קרבות כלבים לא חוקיים.
קרלו ומרגריטה רק בני שלושים ומשהו. מקובל לחשוב שהרגשת שחיקה, תסכול מהשגרה, שעמום, חוסר משיכה – הם משברים שמופיעים בגיל יותר מאוחר.
״לדור הנוכחי, למילניאלים, יש מערך רגשי מאוד מואץ, אנשים בני 40 חיים את החיים שהיו פעם חייהם של בני 55. העידן המודרני הביא איתו ריגושים מהירים יותר, גירויים הרבה יותר תכופים, כל החיים הרגשיים שלהם מתרחשים יותר מהר. הדורות הקודמים ידעו מראש, והשלימו עם האפשרות שהם יצטרכו לערוך ויתורים. היה איזה חוק בלתי כתוב שגרם לאנשים להישאר בתוך מסגרת, ונאמנות לבני זוג היתה סוג של דת חילונית שחייבים לקיים את המצוות שלה״.
אז מה בכל זאת שומר על הקשר בין בני הזוג בסיפור?
״זו השאלה המרכזית שביקשתי לבחון בספר. הם אוהבים מאוד זה את זה, ולכן אקט של חוסר נאמנות לא מייד מפרק את הזוגיות שלהם. אבל אני תוהה אם אושר בחיי נישואים תמיד בא על חשבון האושר האישי, אם ניתן בכלל לחיות כזוג וגם לממש את עצמנו בנפרד״.
אתה מבדיל בין כמיהה ומשיכה למישהו אחר לבין בגידה פיזית. ההבדל באמת גדול כל כך?
״מבחינתי המחשבה היא טריטוריה נפרדת שבה את חופשייה לחקור כל דבר, ומתרחשים שם תהליכים שאני רואה בהם אלכימיה, כי אלה תהליכים הפיכים כל עוד את לא מממשת אותם, כי הבגידה הפיזית היא בלתי הפיכה״.
הסיפור מתרחש במילאנו, הידועה כעשירה, נוצצת וזוהרת, ואתה בוחר להראות לנו את פניה המטונפים ממש.
״למילאנו יש כמה נשמות: נשמת עולם האופנה המרהיב שכולם מכירים, נשמת המסורת והדת, ונשמה שלישית שהיא אישית הרבה יותר ותלויה בך ובמצב הרוח שלך - העיר כאילו מתאימה את עצמה למי שחי בה, כך שכל אחת מהדמויות בסיפור חווה את העיר בצורה אחרת״.
מיסירולי מספר שכשכתב את ״מסירוּת״ הוא חשב שמדובר בסיפור מאוד איטלקי, ולכן בחר להניח לאנשי נטפליקס לעבד את הספר בחופשיות כדי להפוך אותו ל״יותר בינלאומי״, כדבריו. הוא, כמובן, שמח על ההצלחה, אבל מגדיר את תחושותיו לגבי הסדרה כ״חצי־חצי״: ״משמח אותי שזו סדרה שאם מתחילים לצפות בה קשה להפסיק, ומצד שני יש הרבה פחות דגש מאשר בספר על חיי הנפש של הגיבורים ועל ההתעמקות הפסיכולוגית״.
כדי להפוך לסופר נאלץ מיסירולי כמעט למרוד בכל הסופרים שאהב לקרוא. ״התחלתי לקרוא ספרות בגיל 21 ובגיל 23 כבר כתבתי, הקריאה והכתיבה נולדו בי כמעט ביחד. כדי לא להיות מושפע, כדי להמציא קול כותב משלי, אני מקפיד לא לקרוא שום דבר בזמן שאני כותב״.
אני לא יכולה שלא לשאול אותך על המורה המהולל שלך אומברטו אקו. הושפעת ממנו?
״אני מעריך אותו כאדם חושב וכאינטלקטואל, אבל פחות אוהב אותו ככותב. למדתי ממנו קלילות, לא לקחת את עצמי ברצינות רבה״.
