מהגר זמני

ג'וואד, הקרב לגיל 60, יצא זה לא מכבר לפנסיה מוקדמת מעבודתו בסניף הביטוח הלאומי בנצרת. ילדיו כבר עזבו את הבית, מותירים אותו ואת אשתו סלמא לבדם. חייו עוברים בשלווה יחסית עד שהוא נתקל בעיתון במודעת אבל, שמבשרת על פטירתה של תמאם מכחול, שהיתה אהובתו לזמן קצר לפני שהכיר את סלמא, ושאותה לא פגש זה 30 שנה.

מותה של תמאם מעורר בג'וואד כמיהה לחיים שיכלו להיות לו, "תחושה מסתורית שמא החמיץ דבר־מה יקר בחייו". הוא, שכל ימיו הלך בתלם, עוזב במפתיע את ביתו, ומוצא את עצמו נסחף עמוק יותר ויותר אל תוך סיפור חייה של האישה שמתברר שבקושי הכיר, ושיכולה היתה, בחיים אחרים, להיות אשתו.

"תמאם מכחול המנוחה", ספרו החדש של עודה בשאראת, עוקב אחרי שלושה קווי עלילה שמשלימים זה את זה: האחד מתאר את מסע החיפוש של ג'וואד, שמתחקה אחרי חייה של תמאם בעוד נישואיו קורסים בהדרגה; השני מביא כמה ציוני דרך מרכזיים בחייה של תמאם עצמה, מבעד לקטעי זיכרונות שג'וואד מגלה; והשלישי, מינורי יותר, מתאר את ניסיונותיה של סלמא להתמודד עם בגידתו המשונה של בעלה ולמצוא מחדש את הטעם לחייה בלעדיו.

זה ספר שכתוב בעדינות גדולה, בקווים דקים; גם ההתרחשויות הדרמטיות - וישנן לא מעט כאלה - מקבלות גוון מינורי וכמעט אגבי. אין קונפליקטים של ממש בין דמויות, אף אחד לא צועק או מתרגז: סלמא לא מטיחה בג'וואד דברים על ההיעלמות שלו, וגם הסצנה שמתארת את הפרידה של ג'וואד ותמאם היא מרומזת ומאופקת. הספר עוסק בתכנים טעונים ומורכבים - בין שמדובר בסוגיות כלל־אנושיות כמו זקנה וחרטה, או במגוון של סוגיות חברתיות ופוליטיות - אך הוא עושה זאת כאילו בלחישה רכה. ג'וואד הוא איש משפחה, בעל משרה יציבה ומעמד.

תמאם, לעומתו, נפטרה בבית הוריה, לא נשואה וללא ילדים. בסצנה האחרונה בספר, החברה המשותפת שהכירה לראשונה בין ג'וואד לתמאם מצביעה על ההבדל היסודי בין השניים: "אתה רוצה שינוי, קדמה, שוויון... אבל אתה מסרב לעבור את החוויה. [...] תמאם היתה שמרנית ולא מוכנה להשתנות במהירות. אבל כשהאמינה במשהו, היתה מוכנה לעבור את החוויה" (עמ' 194).

ואכן, חייה הסוערים של תמאם הם הניגוד המוחלט לאלה של ג'וואד: כשנפגש עם תמאם הוא היה פעיל פוליטי, מלא בלהט ובצדקנות, אבל בפועל הוא לא חרג בשום דרך מהנורמה. חייו היו טובים, בסך הכל, ועם זאת כשהוא מביט בהם מבעד למראת חייה של תמאם, הם נדמים לו, כאמור, כהחמצה - חיים שלא נגעו בחוויה, במהות.

סיפורה של תמאם נחשף בהדרגה, סיפור של אישה שהגורל התאכזר אליה, ושניתן לראות בו מעין מיקרוקוסמוס של סוגיות חברתיות רבות: החל מהתקיפה המינית שעברה בידי דודה כילדה צעירה, ההשתקה והאשמה שחוותה; המשך בסמיר, הבחור שאיתו היתה בקשר לאחר ג'וואד, ושנעצר ונכלא בעקבות פעילות ביטחונית; לעבודתה הלא־מספקת, כאישה אינטליגנטית אך כזו שיש לה רק השכלה תיכונית; וכלה ביחסיה המורכבים עם דני, רואה חשבון יהודי שניהלה איתו קשר רומנטי ואפילו עברה איתו לארה"ב לפני שמערכת היחסים התפרקה.

למרות האופי האישי והעדין של העלילה, הנושא הלאומי הוא ללא ספק מוקד חשוב של הספר. בשאראת מיטיב לשקף את ההוויה החצויה של רבים מערביי ישראל, בין תחושה של עוול היסטורי ובין הקיום היומיומי. אין כמעט דמות או מקום שסיפורם לא קשור באופן כלשהו בטראומה של 1948 - בין שמדובר בבתים שננטשו, בקרובים שנותרו מעברו השני של הגבול, או ברחובות בחיפה שתושביהם הערבים שומרים עדיין על שמותיהם הישנים.

המתח הזה בא לידי ביטוי בביקור של תמאם וסמיר בחופה של קיסריה: "הוא שתק קצת, אחר כך אמר שתושבי קיסריה היו הראשונים שגורשו, כבר בפברואר 1948. [...] שוב שתקנו, אבל עד מהרה החיוך חזר אל פניו, והוא אמר שאם כבר אנחנו בחוף, חייבים לאכול דגים". גירוש לעומת דגים, זיכרון ומטען היסטורי לעומת החיים עצמם. אותה סוגיה צפה באופן מעניין במיוחד במעבר של תמאם ודני לחו"ל, מעבר שבעבורו הוא רילוקיישן ובעבורה - שאין לה מולדת לאומית להישען עליה - הוא כמעט חוויה של פליטות.

הסוגיה הלאומית בולטת במיוחד בסיפורה של תמאם, במערכות היחסים קודם עם סמיר ולאחר מכן עם דני. אבל היא מהווה ציר מרכזי גם אצל סלמא, שמנסה להסיח את דעתה מהיעלמותו של ג'וואד באמצעות הצטרפות לפעילויות של ארגון בשם "ברחבי המולדת", שעורך סיורים בכפרים שננטשו בזמן מלחמת העצמאות.

ובאשר לג'וואד, הדילמה שמניעה אותו היא בדיוק זו שבין הזיכרון ובין החיים. בשיחה בין ג'וואד ובין דני, טוען האחרון שהטרגדיה של הפלשתינים היא העובדה שהם שקועים בעבר: "עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך" (עמ' 178). זמן קצר לאחר מכן אומרת סלמא, כשהיא מדברת על נישואיהם: "נמאס לי מהתנועה הזאת בין עבר להווה" (עמ' 183).

האישי והפוליטי נכרכים ללא הפרד: נראה שגם החיפוש של ג'וואד אחרי העבר אינו רק מסע אישי בעקבות הזדמנויות שהוחמצו, אלא גם ניסיון לכפר על חיים שלא היו מחויבים מספיק לאידיאלים הפוליטיים שלהם הטיף. כפי שחזה דני, הניסיון להתמסר לעבר אכן מוביל לטרגדיה, או לפחות להרס נישואי ג'וואד וסלמא - ועדיין הספר נותר אמביוולנטי בשאלה מהו מסלול הפעולה הנכון.

הספר נכתב במקור בערבית, והנוסח העברי הוכן בידי המחבר. ניתן לחוש בזרות מסוימת באופן שבו הספר משתמש בעברית, שמתבטאת גם במשלב השפה וגם בריבוי המשלים והביטויים השאולים מן הערבית. לאורך מרבית הספר יש משהו מרענן בזרות הזו, אם כי הדיאלוגים נוטים להישמע מעט מלאכותיים ודידקטיים. בעבור הקורא העברי יש כאן הזדמנות להיכרות בלתי־אמצעית ואנושית עם החברה הערבית בישראל, מנהגיה וזהותה, ובעיקר הלבטים שמלווים אותה. 

עודה בשאראת / תמאם מכחול המנוחה, עם עובד, 195 עמ'