מירה מגן: "זה משחרר לא להיות בקאנון"

"בהיררכיה של הספרות הנכתבת כאן אני לא ממקמת את עצמי במקום מאוד גבוה. אם הקאנון הספרותי הוא שם כולל ליצירות מופת, לספרים שהם מעצבי דעת קהל, מושאים של מחקר ולימוד, אני לא רואה עצמי בקאנון", אומרת מירה מגן, אחת הסופרות הפופולריות בישראל, שמאחוריה רבי־מכר כמו "כפתורים רכוסים היטב", "בשוכבי ובקומי, אישה", "פרפרים בגשם" ו"ימים יגידו, אנה".
"קאנון זה מבנה שהזמן בורא. יש יצירות שזוכות להרבה תשומת לב של התקשורת, אבל לא בטוח שיעמדו במבחן הזמן. באשר לי, המדרג הפורמלי לחלוטין לא מעניין אותי, מעניינים אותי קוראיי. לי כקוראת הרבה פעמים יש פקפוק עז בקביעות הללו, שמתבטא בזה שאני לא מסיימת ספרים. השולחן שלי מלא בספרים שאני באמצעם, עם הסימניות בתוכם".

את מצטערת שאת לא בקאנון?
"אולי זה דווקא משחרר".

אלא שאפילו סופרת מצליחה כמו מגן מרגישה את השינויים בהרגלי הקריאה בישראל, והיא מספרת שהיקפי המכירה של ספריה הצטמצמו מאוד. "לצערי הרב עולם הקריאה בישראל נמצא בנסיגה. בדרך לפה (הראיון התקיים במרכז תל אביב; ק"ד) ראיתי מהחלון נוסעי אוטובוס - ואיש מהם לא החזיק ספר".

למה זה קורה בארץ יותר מאשר במקומות אחרים בעולם? ברכבות תחתיות בארה"ב ובאירופה אנשים מחזיקים ספרים.
"אני חושבת שהחברה הישראלית מצויה בהתניה פאבלובית של צריכת חדשות, של FOMO (ראשי התיבות של fear of missing out), אין רוגע. קריאה מצריכה השתהות, מחשבה, חזרה לאחור. אני מאוד מקווה שתהיה רגרסיה, ויחזור געגוע למשהו עמוק, מתלבט יותר, כזה שלא נגרר אחרי האירועים".

דרישה להשתייך

אבל בתוך האהבה שמגן זוכה לה, בייחוד במגזר הדתי־לאומי, שבו צמחה גם היא, יש גם מידה לא מבוטלת של מחלוקת. "יש בספרים שלי אמירות נוקבות כלפי אלוהים, וגם הארוטיקה שבהם לא מקובלת במילייה שאני משתייכת אליו", היא אומרת. "הבית שגדלתי בו בכפר סבא היה בית דתי אורתודוכסי, של הפועל המזרחי. הייתי מדריכה בבני עקיבא. המוטו החינוכי בבית הוריי היה 'במופלא ממך אל תדרוש'. אבל מאז שחר ילדותי היו לי המון שאלות, והשאלות נענו בתשובה 'אנחנו לא מבינים הכל ולא נועדנו להבין'.

"אם הייתי צריכה למקם את עצמי לאורך הקטבים, אפיקורסי מצד אחד ואורתודוקסי מצד אחר, אני כל חיי מתרוצצת לאורך הרצף הזה. באורחות חיי החיצוניים אני שומרת שבת, ובעלי חובש כיפה, דתי הרבה יותר ממני. אבל יש לי את הדעות שלי. אני חברה בעמותת ידידי הג'האלין, והשבט הבדואי הזה, שלפתחי עירי ירושלים, נוגע לי מאוד. ואני גם תורמת בקביעות לארגון 'בצלם'.

"בראיון הראשון שלי ל'מעריב', אחרי פרסום ספר הביכורים שלי, אמרתי שאין מבחינתי הבדל בין יהודים וערבים, וכולנו ילידי אישה. אחרי הראיון התקשר אלי מכר, דמות חינוכית מוכרת בציבור הדתי, והציע לי להתקשר לעיתון ולפרסם תגובה שלא אמרתי מה שאמרו שאמרתי. אמרתי לו: אבל אמרתי. הוא אמר: לא יכול להיות. נתן לי הרצאה שלמה בטלפון שיהודי, לעומת ערבי, לעולם לא ירים סכין על מישהו, ובמקרה באותו שבוע בדיוק יהודי הרים סכין על אשתו ורצח אותה, אז היתה לי דוגמה טרייה. יש כלפיי דרישה להתייצב עם המחנה, 'לימין שור'. שואלים אותי, מתי תכתבי לציבור שלנו?"

ואף על פי כן הם קוראים אותך.
"קוראים, בוודאי. לפעמים אפילו מבקשים ממני את הספר בשקית חומה או בכריכה לבנה. היום הציבור הדתי הוא כנראה המגזר שקורא הכי הרבה: לא רק משום שזה ציבור שאמון על הקריאה, אלא גם משום שבשבתות קוראים, והרבה. פלח גדול מהקוראים שלי בא מההתנחלויות, ואני נוסעת למפגשים, מתלבשת בהתאם - אני לא אבוא בג'ינסים - ואומרת את דעותיי, בלי להסתיר. האידיאולוגיה הזאת בעיניי שגויה, אבל אני מכבדת אותם באופן פנימי".
את חלוקה עליהם גם מבחינה אמונית.
"יש לי הרבה הסתייגויות מעולם ההלכה. קשה לי עם מושג ההשגחה הפרטית, עם הרעיון שיש איזו מהות שמסתכלת עלי ועלייך ברגע זה ושומרת עלינו ומחליטה לגבינו. זה מקטין את הנשגב, מקנה לו תכונות שלנו - קנאה, כעס, נקמנות, כל התכונות שקיימות בעולם החגבי הזה שנקרא אנושות - כאילו אלוהים היה מין גוליית גדול".

אבל התהייה כמה ביכולתנו להבין את האלוהות היא פנימית ליהדות, לא חיצונית לה.
"יש בי התקוממות כלפי אלה שחושבים שהם יודעים ומבינים מה אלוהים רוצה ויודע. השאלה על מהות האלוהות היא נשגבת מבינתו של אדם והוא לא ישיג אותה לעולם. זה קצת מגלומני מצד האדם לחשוב שהקוסמוס סובב סביבו. וקשה לי גם כשאנשים סוגרים את עצמם באיזו נקודה, ואומרים 'אני לא נכנס לשם, אני לא מבין, אני מקבל', הם בוחרים לשים גבול להכרה ולתודעה. אני לא שמה את הגבול הזה. האקראיות שולטת בחיינו, אבל אם העולם נברא על ידי יוצר הוא ברא גם את האקראיות".

האקראיות היא במוקד ספרה החדש של מגן, "אהבה יד ראשונה" (כנרת זמורה דביר), שמתאר בסדרה של מונולוגים את היחסים בין דיירי בית משותף, שכל אחד מהם מספר את נקודת מבטו. "אדם הולך, קונה או שוכר דירה, ובאופן אקראי לגמרי נקרים אל חייך שבעה או שמונה אנשים אחרים שצריכים לחלוק איתך את חדר המדרגות, ואי אפשר לדעת איפה ייקשרו קשרי אהבה, שנאה, חברות או ניכור".

זה משליך גם על מבנה הפעולה של הספר, כי מה שמניע את הספר הוא לא הפסיכולוגיה הפנימית של הדמויות אלא הקשרים ביניהן.
"נכון, לא העולם הפנימי הוא שמוליך את הדמויות אלא הקשרים ביניהן. אנחנו מסתובבים בתחושה של שליטה, ובעצם אין לנו שליטה, ככל שאני מתבוננת יותר אני רואה כמה האקראיות שולטת בחיינו".

השאלה על אקראיות קרובה לתהיות שלך על האמונה: עד כמה האדם מכיר בגרעין השליטה החיצוני על חייו.
"לאדם יש בחירה חופשית, אבל המציאות יכולה לסכל את בחירותיו ולהטות את דרכו לכיוונים שהוא לא חשב עליהם. הנה, למה מעסיקות אותי השאלות האלה ולא אחרות? אם הייתי נולדת בבית חילוני לחלוטין, יכול להיות שזה לא היה מעסיק אותי כלל".

הספר הנוכחי נולד מתוך תקופה משברית בחייה של מגן. "הספר היה בשבילי חדר בריחה מדברים שהחיים הקרו בדרכי. יצא לי בתקופה הזאת להיות הרבה בבתי חולים, ומצאתי בכתיבה מקום שבו אני יכולה לסגור דלת על התודעה, שולחן הכתיבה היה חוף מבטחים. האמת שבכלל לא חשבתי שהספר ייצא לאור. ראשי ורובי לא היו בספר. היתה זירה נוספת שתבעה ממני לא מעט".

המוות פתח צוהר

מגן החלה לכתוב בילדותה, אבל הגיעה לפרוזה בדרך מקרה. "הייתי כותבת שירים, וחשבתי שבזה יהיה חלקי. בבית הספר בירושלים נפתחו סדנאות לכתיבת שירה ופרוזה, והמפגש לנרשמים בשני המסלולים היה באותו אולם. באתי למפגש, וראיתי מישהו שלא רציתי לפגוש. שאלו מי לשירה, והוא הרים יד, אז הצטרפתי לקבוצה השנייה. ככה זה קרה, אקראי לחלוטין. אחרת הייתי הולכת לשירה ויוצאת משוררת בינונית לחלוטין. לשירים שלי אין ערך ספרותי.

"באותה סדנת פרוזה, שהיתה בהנחיית דוד שיץ, הביטחון העצמי שלי שאף לאפס. התרגיל היה לכתוב איך התחלנו לכתוב. כתבתי סצנה אמיתית לגמרי מחיי. סבתא שלי גרה אצלנו, היא שמרה עלינו כשגרנו בכפר סבא ואמא שלי עבדה בתל אביב. רצתי לחדר שלה לבקש ממנה משהו, והיא שכבה על המיטה ולא ענתה לי, ובאינטואיציה של ילדה בת שבע משהו היה נראה לי לא בסדר. היו לה מספריים גדולים וזרקתי אותם על הרצפה, שירעישו. היא לא התעוררה.

"למחרת היתה ההלוויה. לקחו אותי, צרחתי נורא. נכנסתי לפאניקה. התעוררתי בביתה של המורה נלה, היא כנראה לקחה אותי לביתה. זה היה שבוע לפני פורים, בערך בעונה הזאת של השנה. נלה רכנה על הרצפה וציירה פלקטים לפורים, ושאלה אותי בחוכמתה, 'רוצה לעזור לי?' לא רציתי. אז היא נתנה לי מחברת: 'אם את לא רוצה לצייר, תכתבי'. הלכנו יד ביד אל בית הוריי, שם כבר ישבו שבעה על סבתא שלי. הקרבה הזאת כמעט התחרתה במותה של סבתי. כשקראתי את הסיפור הזה בקבוצה השתחרר שקט. אמרו לי, את צריכה לכתוב. משם זה יצא".

אבל בינתיים, בשנים שבהן כתבה את יצירותיה הראשונות, היא עבדה כאחות בבית החולים הדסה עין כרם, והטלפון מהוצאת כתר שבישר לה כי ספרה הראשון התקבל לפרסום - הגיע בעודה מחברת אינפוזיה לאחד החולים. "אני חושבת שהייתי אחות טובה, יותר טובה משאני סופרת. לפעמים אני יושבת וכותבת יום שלם ומוציאה תחת ידיי 500 מילים, ועדיין לא מרוצה. העבודה עצמה היתה מאוד טכנית, אבל רואים את כל מעגל חייו של האדם. כמה קומות מתחתייך בני אדם באים אל העולם, ובקומה שלך הם יוצאים ממנו".

בית החולים נתן לך פרופורציות על עולם הספרות?
"פעם, אחד האחים אצלנו במחלקה יצא עם בקבוק שתן של אישיות מפורסמת, ובא לתחנת האחיות ואמר לנו, 'תראו, צהוב כמו שלנו'. בבית החולים את נוכחת באפסות האדם וגם בגדולתו. אז יהיו ביקורות שיקטלו אותי עד העצם, בחשבון הגדול, מה זה חשוב? כולנו באנו מאותו מקום והולכים לאותו מקום, ובאמצע, אם קוראת כותבת לי שהיא מצאה בספר משהו, אז עשיתי משהו".

להחזיק בנייר

מגן אומרת שהיא לא קוראת הרבה ספרות עברית. בין הסופרים הישראלים היא מציינת את סמי ברדוגו, יובל שמעוני וגבריאלה אביגור־רותם, שאותם היא מעריצה, אף שכתיבתם רחוקה משלה, אבל בייחוד היא קוראת ספרות מתורגמת לא־עכשווית. "השאלה היא אם אתה יודע לכוון את המיקרוסקופ ולתפוס את תתי־הנפש. לא משנה אם זה נוגע למציאויות גיאוגרפיות או היסטוריות רחוקות מחיי, העיקר שזה נוגע בנימים הפנימיים. נפש האדם היא אותה נפש".

את לא חושבת ששינויים היסטוריים ותרבותיים משנים את האופן שבו אנחנו חושבים ומבינים את עצמנו - ובהכרח גם את הספרות ואת הקריאה?
"אני אצטט לך ממרגריט יורסנאר, שכתבה ב'זכרונות אדריאנוס' שמאז תחילת ימי האדם צורת הקרסול והעקב שלו נשארה קבועה, אבל צורת הסנדל לא. לפעמים הוא רפוי, לפעמים הוא לוחץ. בפנימיות שלנו אנחנו אוהבים ופוחדים, המהויות האלה נשארו כמו שהן. אני לא חושבת שאהבת דוד לבת שבע שונה במהותה מאהבה היום - הקונבנציות השתנו, אבל לא המהות. אני קוראת עכשיו ספרון של שטפן צווייג, 'מרד המציאות' (הוצאת תשע נשמות, 2017), שמתאר אהבת טרקלינים. הרִגשה שאישה מעוררת בגבר היא אותה רִגשה. אז היום הוא ייתן לה פתק".

פתק?
"גבר שחושק באישה, יראה אותה בבית קפה, ויגיד אולי למלצר, שים את המספר שלי..."

אני לא בטוחה שמלצר יסכים לעשות את זה. זה פחות מקובל.
"אז הטכנולוגיה משרתת אותנו. אני קוראת את המכתבים של ניטשה. הוא מתאר ניידות בין ערים באירופה שתובעת ממנו המון אנרגיה. היום אנחנו חוצים את אירופה במהירות. אבל מה זה עשה לנפש? אני לא חושבת שזה השפיע על הגרעין הפנימי של הנפש".
אבל הוא כותב מכתבים!

"תראי מה הפסדנו. לאחרונה, בעקבות פינוי של בית הוריי, אחותי גילתה צרור מכתבים של אמי, ומצאה בהם עולם רגשי עשיר, חושב ומתלבט. הכתיבה מכריחה אותנו לנסח לעצמנו את הדברים. היום הייתי שמה אמוג'י של חיוך, כותבת סבבה, וזהו.

"אני לא בעולם הטכנולוגי. אני קוראת הרבה, אבל לא במחשב, אני מחזיקה את הספרים עצמם, את הניירות. ככותבת הייתי פעם מקבלת מכתבים, והיום אני מקבלת ווטסאפים. אמנם מעטו הקוראים, אבל יש קוראים שדבקו בי. אישה אחת כתבה לי ווטסאפ וסיפרה שאמה בת ה־90 קראה ספר שלי לאחר שחלתה בקורונה ולא קראה שום דבר במשך שנה, והספר החזיר לה את חדוות הקריאה. כשאני שומעת את זה, אני חושבת שעשיתי את שלי".