מה שמייחד את הכתיבה של אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג, ש"שנת המנוחה והמרגוע שלי" הוא רק הרומן השני שלה, לצד קובץ סיפורים קצרים ונובלה, וכבר יש מי שמגדירים אותה כאחת הכישרונות הספרותיים המעניינים ביותר באמריקה היום, הוא לא זיקוקי די־נור מילוליים, מבנים נרטיביים משוכללים או מופעי ראווה אינטלקטואליים. המשפטים ברומן בהירים ופשוטים, המספרת היא אותה מספרת לכל אורכו, ואין דילוג תזזיתי בין קולות, משלבים לשוניים או נקודות מבט.
הכתיבה שלה לא מחפשת להחצין את נקודות השבירה שלה בג'סטות צורניות. השבירה כאן היא פנימית יותר, היא תנאי מקדים לכתיבה: כשקוראים את מושפג אפשר לדמיין כאילו סשן הכתיבה שלה מתחיל בהתייפחות נוראה - התייפחות עד תחתיות, נפוחת עיניים, פתטית וחסרת בושה - שאחריה נפער ריק מביך ומוזר, קצת קומי, ומשם, מתוך הריק הזה, היא כותבת.
אפשר לדמיין איך הריק הזה, של אחרי הקאת הצער, הוא שמאפשר לה להיות הרבה יותר פרועה ומצחיקה וחסרת עכבות והתנצלויות וחנחונים. כי אם סופרים אחרים מגששים אחרי הכאב, מחפשים אותו כדי למשש אותו, והכתיבה שלהם נקראת כמין ניסיון חוזר להחיות איזה רגש שקהה כבר, התחושה היא שאצלה התהליך הפוך. היא לא צריכה לגשש ולמשש אחריו, הנוכחות של הכאב שלה לא מוסווית, אלא קבועה ומוחשית. הכתיבה מקבלת את צורת המכתש שהוא מותיר מאחוריו - מכתש שמקבל צורות משונות, קומיות וקודרות ומלאות זוהר, כי כשלא צריכים למשש את הכאב כל הזמן - מתפנים לגילוי כל שאר הצורות המסעירות ומלאות הרגש שבהן הוא כבר הטביע בנו את חותמו.
את הרומן הזה, השחור, המוטרף מבדידות, ועם זאת רך וכמֵהַ ואופטימי, כותבת מושפג מפי גיבורה שלכאורה יש לה הכל: וואספית פריווילגית שנראית מיליון דולר. בלונדינית, רזה, גבוהה, בת 26, שלאורך כל הספר מושווית לשורה ארוכה של פצצות הוליוודיות כמו פארה פוסט, פיי דאנאוויי, קים בייסינגר, קים נובאק, שרליז ת'רון. גם דאגות כספיות אין לה: שני ההורים שלה מתו לא מזמן, בזה אחר זה, והותירו לה בית והון קטן, שמאפשר לה לחיות בדירה נהדרת באפר איסט סייד במנהטן בלי לעבוד.
אבל אולי בעצם צריך להתחיל לתאר את דמותה הפוך, מבפנים החוצה. ממילא המעטפת הזוהרת שלה רק מוסיפה לה סבל, כשהיא מעוורת את עיני האנשים, המניחים שהכל חייב להיות בסדר איתה אם היא נראית כל כך טוב. למעשה, ככה מושפג כתבה אותה, הפוך: בראיונות היא סיפרה שקוראים הסתייגו מדמויותיה הקודמות כי היו מגעילות מדי, כי תוארו דרך הפרשות גוף פיגורטיביות מדי - גיבורת רומן הביכורים שלה, "איילין", שיצא גם כן בעברית בהוצאת "עם עובד", היתה מכורה למשלשלים; גיבור נובלה קודמת שלה היה ימאי אלכוהוליסט ורוצח - ולכן הפעם היא יצקה את הדמות הסובלת לתוך תבנית של כוכבת.
לגיבורה הסובלת שלה יש תוכנית איך לצאת מזה: לישון. היא בולעת כל יום כמות מבהילה של כדורי שינה ונוגדי חרדה ודיכאון, שמאפשרים לה לישון כל היום והלילה, עם הפסקות של שעתיים-שלוש. הרעיון הוא לישון למשך שנה, כמעט ברציפות, וברגע שהיא מצליחה לסדר את כל העניינים הטכניים - אספקת אוכל וכדורים, תשלום חשבונות - היא צוללת לשינה בכל הכוח.
גם אם היא מפלרטטת עם המוות, אין כאן ממש שאיפת מוות: היא לא רוצה למות, היא רוצה להינצל. היא חושבת לעצמה שאם רק היא תישן מספיק היא תקום אדם חדש. ככה היא מנסחת את זה: "זאת היתה תקופה מסעירה בחיים שלי. היתה לי המון תקווה. הרגשתי שאני בדרך לשינוי עצום". ובמקום אחר: "סוף־סוף אני עושה משהו משמעותי באמת".
מושפג יוצרת עולם קיצוני ומופרך, שהריאליזם שלו נובע דווקא מתוך המופרכות הקיצונית שלו: לפעמים רק מראה מעוותת כזאת יכולה לחשוף בפנינו את הטירוף שאנחנו חיים בו. במקרה של מושפג, המראה מכוונת, בין השאר, לתסביך האמריקני עם תרופות מרשם לשיכוך כאבים ולהרגעה. הפסיכיאטרית של הגיבורה, דוקטור טאטל, היא אחת מדמויות הפסיכיאטרים המצחיקות והמדויקות ביותר שנתקלתי בהן, שמטפלת בפציינטית שלה בחוסר אחריות פראי כשהיא ממטירה עליה אספקה בלתי מוגבלת של תרופות פסיכיאטריות עוצמתיות - הכל, לכאורה, מתוך חישובים טקטיים מחוכמים ביותר איך להערים על חברות הביטוח (שהן, ולא הפציינטית שלה, בראש מעייניה) - וכל דיאלוג איתה רצוף פנינים קומיות.
אלא שבין התרופות הפסיכיאטריות שהגיבורה דוחסת ולועסת אל קרבה יש לא רק תרופות אמיתיות, אלא גם מומצאות, ובראשן התרופה המופלאה "אינְפֶרמיטֵרוֹל", שדוקטור טאטל מבטיחה לגיבורה שתפיל אותה "בנוק־אאוט". ואכן, כל כדור פלאים כזה מכניס אותה לתרדמת בת שלושה ימים, שבמהלכם - כך מתגלה בדיעבד - היא עושה דברים משונים, ללא שום מודעות.
אם בזמן הערות בין שינה לשינה היא מתבודדת, בקושי אוכלת ולא מדברת כמעט עם איש - בזמן השינה, בחסות האינפרמיטרול, היא כנראה (היא מסיקה זאת מתוך העקבות שהיא מוצאת) אוכלת בתאווה, מבלה במועדונים, מתקשרת לאקס שלה, כל אותם דברים שהיא מעולם לא היתה עושה בהכרה מלאה. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל למעשה, התופעות האלה לקוחות דווקא מרשימת תופעות הלוואי המוכרות של כמה מהתרופות הלא־מומצאות שמוזכרות בספר (כמו תרופות השינה אמביאן וזודורם).
אחד המבקרים של הספר, סם זאקס מה"וול סטריט ג'ורנל", כתב שהכתיבה של מושפג היא "אפאתית ועצומת עיניים כמו הגיבורה שלה". הוא כתב את זה לשלילה, אבל בעיניי, השטחיות־לכאורה של המבע והבוטות שלו הן חלק מהעוצמה שלו. גם התרגום המצוין של ליה נירגד שומר על הישירות הבלתי מתחנחנת שבכתיבה של מושפג, שמצליחה, מבעד לעיניים העצומות של הגיבורה שלה, לכתוב כתיבה ערה לחלוטין.
אוטסה מושפג / שנת המנוחה והמרגוע שלי,
מאנגלית: ליה נירגד, עם עובד, 248 עמ'