"...מי שקיבל ארגז היה מחויב לתנאים מסוימים: לציית בעיוורון לכל פעולה או הפגנה לטובת המשטר, או לבצע פעולות פשוטות, החל בהלשנה על שכן וכלה בהקמת קבוצות וחוליות של תמיכה במטרה... מי ששיתף פעולה הבטיח לעצמו ארגז מזון... אוכל זה אוכל, והרעב היה דוחֵק".
התיאור הענייני והפשוט הזה אינו לקוח מחזון אפוקליפטי, אם כי מהרומן "הבת של הספרדייה" (כנרת זמורה דביר, מספרדית: אביגיל בורשטיין). יש לא מעט קטעים שמפתה לחשוב שהם לקוחים ממציאות בדיונית עתידית, שאולי לא תתקיים כלל. אבל לא. התיאורים הם מציאותיים לגמרי, ולקוחים מחיי היום־יום בקראקס, בירת ונצואלה, מאז המהפכה, 14 שנות שלטונו של הוגו צ'אווס והמשבר הכלכלי העמוק שנמשך אחרי מותו.
גיבורת הסיפור, אדליאדה פלקון, מורה מקראקס, מנסה לשרוד בעיר לבדה. אחרי שאמה, שאיתה התגוררה בשנים האחרונות בעת שטיפלה בה כשחלתה בסרטן, הולכת לעולמה, היא חוזרת לדירתה ומגלה שכנופיה של נשים אלימות השתלטה עליה.
בעיר שבה שולטים הרעב והמחסור, ביזה היא עניין יומיומי והאידיאולוגיה המהפכנית שופכת שמן על מדורות, שגם כך בוערות בחוסר ערך מוחלט לחיי אדם - היא יודעת שאין טעם לפנות לרשויות או לנסות לתבוע בחזרה את מה ששלה. אדליאדה מאמצת את זהותה של השכנה, זו שנודעה בכינוי "הבת של הספרדייה", בתקווה שכך תוכל להיחלץ ולהגר מוונצואלה.
אחרי הכל, בימים הטובים, הרחוקים, ספרדים רבים הגיעו לעיר - "ברחובות קראקס הדהדו הקולות והמבטאים של מי שחצו את האוקיינוס האטלנטי... יחד היינו כל מה שהבנו כשלנו, סכום החופים שים מפריד ביניהם" - ועתה בוודאי יקבלו אותם, ואותה המתחזה להיות אחת מהם, בזרועות פתוחות בבית שעזבו, באירופה.
בין אדם לאדמה
"הבת של הספרדייה" הוא הרומן הראשון של קרינה סיינז בורגו, 39, עיתונאית ילידת קראקס, שכמו גיבורת ספרה עזבה את מולדתה והיגרה לספרד. סיינז בורגו היתה אז בת 24, מרבית בני משפחה עזבו את ונצואלה עוד קודם, וב־16 השנה שבהן היא חיה וכותבת במדריד היא השתלבה בתקשורת המקומית, ופרסמה גם כמה ספרים על התרבות הוונצואלית. הרומן הראשון שלה תורגם מייד עם צאתו לאור ליותר מ־20 שפות, ונכלל ברשימת 100 הספרים החשובים של שנת 2019 במגזין "טיים", והעיתונות הלטינו־אמריקנית שיבחה אותה על כך שהיא מציבה בפני תושבי ארצה מראה שלא מייפה את המציאות הטראגית הנוכחית שם.
סיינז בורגו כתבה מאז שני רומנים נוספים, שטרם תורגמו לעברית: האחד עוסק בחייה החדשים במדריד, בתקופה שבה ספרד עצמה התמודדה עם משבר כלכלי, והשני, שנקרא בספרדית "הארץ השלישית", בוחן מחדש את אנטיגונה, גיבורת המיתוס היווני הקדום, שנידונות בו בין השאר שאלות הנוגעת לקשר בין בני אדם לאדמתם וזכותם להיקבר בה.
"הגיבורה שלי היא אישה כועסת", אומרת סיינז בורגו בראיון וידאו שקיימנו השבוע. "הרבה לפני שהיא עוזבת את ארצה היא מרגישה עקורה ממנה. היא התייתמה מאמה, וזה רק סמל אחד לכל מה שנלקח ממנה, לאובדן המולדת, השורשים שלה והזהות שלה. היא מוצאת את עצמה נלחמת מלחמת הישרדות, שמביאה אותה לעשות דברים שלא היו עולים על דעתה קודם. היא מוקפת במצוקה ובמוות, רצח ושוד הפכו לחוויות יומיומיות ממש בחייה, כל יציאה לרחוב יכולה להסתיים בזה שמישהו ירצח אותך פשוט כי הוא רוצה את הנעליים שלך, למשל".
כך את זוכרת את קראקס שבה גדלת וחיית?
"כן, אבל אני לא חושבת שהיא כל כך יוצאת דופן. כתבתי על עיר הולדתי, אבל בעצם הסיפור הזה חוזר על עצמו בתקופות שונות ובמקומות שונים בחברה האנושית. מספיק להביט סביב ולראות את מיליוני הפליטים והעקורים מאפריקה ומסוריה, אנשים שנאלצים לנתק את הקשר עם המקום שאליו הם שייכים מבחינה תודעתית ורגשית, ולנסות למצוא בית חדש. הגירה שלא מרצון זו חוויה מרכזית של מיליונים, והיא קשה מאוד".
את היגרת לספרד. האם העובדה שהגעת למקום שגם בו מדברים ספרדית, שהיא שפת האם שלך, הקלה את חוויית ההגירה?
"כן ולא. זה מאוד מורכב, כי הספרדית של ונצואלה שונה מאוד מהספרדית של ספרד. מצד אחד, זה כמובן קל יותר מלהגיע למקום שבו את לא מבינה מילה וצריכה ללמוד הכל מחדש. מצד שני, ההבדלים כל כך גדולים, והם לא רק לשוניים, הם מייצגים הבדלי חשיבה ותרבות, רקע היסטורי, סיפורים שאנחנו גדלים איתם, כל מה שמעצב אותנו והופך אותנו לזרים כשאנחנו מגיעים למקום חדש. אני חושבת שהשפה היא במידה רבה מולדת, והמרחק ממנה מעורר געגועים עזים".
יש אפשרות אחרת
הקושי לאמץ זהות חדשה מודגש מאוד בספר, עד כדי כך שאדליאדה מתחבטת ולא בטוחה אם היא מסוגלת לעשות את זה, גם אם זה מה שנדרש כדי להציל את חייה.
"היא מבינה שכדי לאמץ זהות חדשה - וזה מה שקורה למהגרים בעל כורחם, גם כשהם לא נאלצים לעשות את כל מה שאדליאדה עושה בספר - היא צריכה להמית בתוכה משהו. היא מוותרת גם על הזיכרונות שלה, שמזינים אותה בזמן שמסביב יש רעב אמיתי, והמקום שהיא מכירה וקשורה אליו נפשית קורס".
זאת הסיבה שבגללה שילבת בסיפור קפיצות לאחור, אל זיכרונות של ונצואלה כפי שהיתה טרם המהפכה?
"מתחילת הסיפור אדליאדה יתומה. היא קוברת את אימא שלה, והיא גם מנותקת מרוב האנשים שהיו קרובים אליה. הזוגיות שהיתה לה התפרקה, הקשר עם הדודות התאומות שלה, שגם הן מבוגרות, כמעט לא קיים. היא זקוקה למשהו שאפשר להישען עליו, ואלה הזיכרונות. לא רק כנחמה אישית, אלא כדי להבין את המציאות, כדי להבין בבהירות מה קורה לה, מה השתנה.
"אי אפשר לראות את הזוועות של היומיום בחברה טוטליטארית בלי להביט מהצד, במבט שיודע שיש אפשרות אחרת".
ועם זאת, אדליאדה מלאת אשמה.
"זאת אשמת ניצולים. זה רגש שקשה מאוד להתמודד איתו, עם המחשבה שאת מייצרת לעצמך דרך החוצה מהזוועה, ואחרים לא שורדים אותה או לא מצליחים להימלט. זה כמובן לא מוגבל לוונצואלה, זו תחושה שחווים רבים שעזבו בזמן מקומות שהלכו והתפוררו כך".
נדמה לי שכבני אדם יש לנו את היכולת להדחיק, לספר לעצמנו שהמציאות לא כל כך גרועה, ושזה יעבור ויסתדר.
"זה מפני שקשה מאוד לקום וללכת, לוותר על כל מה שאת קשורה אליו ושמגדיר אותך בעצם. במובן הזה, אני חושבת שהסיפור של אדלאידה רלוונטי היום כפי שהיה רלוונטי בעבר, ובוודאי יהיה גם בעתיד".
היא תצליח לבנות לעצמה חיים חדשים?
"זו שאלה טובה. גם אם כן, תישאר לה צלקת".
מאז שהיגרת למדריד, חזרת לביקורים בוונצואלה?
"חזרתי כמה פעמים, אבל החלטתי לא לנסוע שוב. המצב שם רע מאוד, ואני לא מרגישה בטוחה. כמו אדליאדה, מצאתי בית חדש, אבל גם לי נשארת צלקת".
