עיין ערך אבהות

בשירה העברית ישנה מסורת שירית של כתיבת אבהות. לו נאספו כל שירי האהבות היתה נוצרת אנתולוגיה שאף שלא היתה עבת כרס, בוודאי היתה כוללת משוררים מכובדים ביותר: מנתן אלתרמן וטוביה ריבנר ועד לרוני סומק, אלי אליהו ואלחנן ניר. ספר השירה העדין והמיוחד "אבא מחזיק תינוק", ספרו השלישי של תום הדני נוה, פסיכולוג חינוכי ומשורר, ראוי בהחלט להיכנס הן לרשימה זו והן לאותה אנתולוגיית אבהות מדומיינת.

בספרו החדש, שוטח המשורר את חוויית אבהותו בשלושה פרקים. הראשון מסומן באמצעות הסמל (*), וכולל בתוכו שירי היריון, מנקודת המבט של האב. הסמל שהוענק לפרק מוסבר באחד מן השירים: "בין גלי האולטרסאונד / נחשף דופק - // כוכבית מנצנצת / צפה בסוגריים". הכוכבית שבסוגריים אינה אלא העובר המתגלה אל האב, בעודו במעי אמו. הפרק נחתם בשיר המיניאטורי והמצמרר, הקושר יחד את השלישייה הקשישה - גבריות, אבהות ומלחמה: "יוֹם הַזִּכָּרוֹן / טֶקֶס הַקְרָאַת שְׁמוֹת הַנּוֹפְלִים. // מְחַפֵּשׂ שֵׁם לַתִּינוֹק".

הפרק השני, הכולל מחזור שירים אחד, מסומן בסמל ובו הכוכבית כמו נמלטת מבטן הסוגריים (*) - לידה. במחזור שירים זה, הזוכה לכותרת: "על הטביעה של מי שלא ידע שטבע", מתוארת לידה מנקודת המבט הייחודית של האב; דווקא הדמות העומדת לצד ההתרחשות ואינה לוקחת חלק פעיל במעשה הלידה עצמו. בשיר החמישי במחזור, העמידה מהצד מאפשרת מבט חדש על הקשר בין האם ותינוקה: "אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ מִישׁוֹר סַחַף בְּשֶׁפֶךְ נָהָר / מִתּוֹךְ קִפְלֵי בָּשָׂר בִּקְצוֹת שָׂפָה. // חֳדָשִׁים לָמַדְתָּ לִבְכּוֹת בִּשְׂפַת אִמְּךָ. / עַכְשָׁו הִיא לְפָנֶיךָ - / נְבוּאָה שֶׁמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ", ומייד אחר כך, בשיר הבא במחזור: "אַתָּה מִצְטָרֵף אֶל הָעוֹלָם / כְּשָׁעוֹן אֶל הַזְּמַן. // לְמֵאִית שְׁנִיָּה / אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד - / כָּל הַחַיִּים / וְכָל הַמֵּתִים / מֵאֲחוֹרֶיךָ".

הפרק השלישי והאחרון, הארוך והעשיר מכולם, מסומן פשוט * - התינוק כבר בחוץ, כישות עצמאית. בשירים אלה מסתמן הקשר הייחודי בין האב ותינוקו, וכמו בשאר שירי הספר, גם הוא משורטט במכחול עדין מאוד ובשירים קצרים, פסיפס של רגעים המבליחים ומזדהרים לרגע: "אַבָּא מַחֲזִיק תִּינוֹק, / בָּטוּחַ שֶׁהוּא נִגְמַר בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הוּא מַתְחִיל / כְּאִלּוּ יֵשׁ קַו מַפְרִיד / בֵּין צִיפַת-פְּרִי לַקְּלִפָּה".

שירי הספר מיניאטוריים ומינימליסטיים, וברובם פועלת לשון ציורית מחוכמת מאוד שתפקידה להנגיש את חוויית האבהות באמצעות דימויים יצירתיים ולא טריוויאליים, ההופכים את הזר למוכר ואת המוכר לזר. כך, כפי שהקרבה בין האב המחבק את תינוקו מוצגת כחיבור המוחלט שבין הפרי וקליפתו, התינוק בבטן האם, שגודלו "כפנקס צ'קים", מתואר כבנק ובו "הַלְוָאוֹת מַכְפִּילוֹת אֶת עַצְמָן".

דומה שיסודה של פעולת הדימויים הזרים, שנועדה להסביר את החוויה הזרה, טמון באחד השירים שבו חוויית ההיריון עצמה היא זו שמוסברת לאב־דובר על ידי זוגתו: "כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט / אַתְּ אוֹמֶרֶת: / דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה דּוֹחֶפֶת לֶחִי". דווקא התיאור החריג כל כך, מצליח להעביר במשהו, גם לגבר שאינו מסוגל להכיר את החוויה, את התחושה הפלאית של העובר בבטן אמו.

כאמור, לבד מן החלוקה לשלושת הפרקים, אין בספר עלילה או התפתחות פרוזאית - הוא מורכב משברים פואטיים המכוננים יחד את חוויית ההורה הטרי. נראה שדווקא משום כך אין לספר תוכן עניינים, ובסופו ניתן למצוא רק מפתח לקסיקלי, כמו בספרי עיון. במבט ראשון ההחלטה נראית תמוהה, אך היא מתבררת כאשר מבינים כי מדובר בספר שירה יחיד במינו, שאינו אלא מילון של רגעי אבהות.

כך, תחת ה"ערך" הראשון במפתח: "אבא", מופיעות הפניות אל שירים שבהם כלולים הפעלים "אוסף", "כותב", "מחבק", "מחזיק", "מנענע", "מרדים", "נרדם". המפתח הטכני הופך למפתח אמיתי להבנת הספר, בצורה שונה לחלוטין מתוכן עניינים, וגם הוא יכול להיקרא כמעין שירה. 

תום הדני נוה / אבא מחזיק תינוק, עם עובד, 65 עמ'