"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
ביקורת שירה

"התאומים" של אורית גידלי: אימפריות נופלות

ספר השירה הרביעי של אורית גידלי מתאר קריסה חושפנית ואמינה של מערכת זוגית, והוא אחד היפים שראו אור בשנים האחרונות

,עודכן
0השמעה
אורית גידלי // צילום: לירון מולדובן

מעטים הם ספרי השירה שהקלישאה "לא לבעלי לב חלש" באמת נכונה לגביהם, אך ספר השירה הרביעי של המשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי מצדיק את התואר. "התאומים" הוא אמנם ספרון דק, אך משקלו רב.

שירי הספר, שכותרתו המתעתעת היא "שירי אהבה", מגוללים מסע אישי־רגשי מטלטל של דוברת שירית שבן זוגה בגד בה. הקריאה בספר האינטימי ובשיריו הרי־הגורל שקולה להיישרת מבט אל חושך אינסופי, רחב ובולעני, שמקיף את בני הזוג השיריים "כמו שהוא מקיף את הפנס, כמעט עד הסוף".

אותה חשיכה מוצגת בראשית הספר כך: "אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת / הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ. / אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית / רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה. / לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחֹשֶׁךְ, / לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ".

הפתאומיות של חשכת הבגידה, הנוחתת על הגיבורה במפתיע - "הלילה בא באחת" - מעסיקה את גידלי גם בשיר היפה והעוצמתי ביותר בספר, שהוא אחד מן הטקסטים המרהיבים שנכתבו בעברית בשנים האחרונות: "השאלון" - שיר ארוך המעוצב כראיון, שגידלי פרסמה לפני שנים כטקסט עצמאי, וכעת שולב בספרה החדש: "הַאִם X בָּגַד בָּךְ פַּעַם? מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוּף שֶׁיִּשְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם רָעָב. [...] וְאָז? בְּ־2013 בְּטֶמְפָּה פְלוֹרִידָה נִפְעַר בּוֹלְעָן בְּקֹטֶר שִׁשָּׁה מֶטֶר מִתַּחַת חֲדַר שֵׁנָה, מִי שֶׁיָּשַׁן שָׁם נִבְלַע בַּקַּרְקַע וּמֵעוֹלָם לֹא נִמְצָא". סופו של השיר מדמה אף הוא את האסון לחשיכה: "אֵיזוֹ חֲשֵׁכָה זוֹכֵר הָעִוֵּר מִן הַיָּמִים שֶׁעוֹד רָאָה? מָה רוֹאֶה זֶה שֶׁעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בַּחֶדֶר כְּדֵי לְרַכֵּז אֶת מַבָּטוֹ בָּעִקָּר?"

כוחו של הספר אינו רק בתיאור אסון החשיכה הזוגי, אלא גם, באופן לא פחות חזק ודרמטי, בתיאורי היום־יום הזוגי המואר וארוך השנים שקדם לו: "זוֹכֵר? / לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם. / הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ, / יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר".

אותם רגעים קטנים מחיי הזוגיות מוצגים בעומס ממוטט בשיר "אלף לילה": "אַחֲרֵי הַחֻלְצָה הַוְּרֻדָּה שֶׁלְּךָ הַקְּרוּעָה, וְאַחֲרֵי שֶׁדִּמְיַנְתִּי שֶׁאֲנִי זוֹ שֶׁקּוֹנָה לְךָ אַחֶרֶת, וְאַחֲרֵי שֶׁנָּסַעְתָּ עַד לָעִיר שֶׁלִּי כְּדֵי לִרְקֹד, וְאַחֲרֵי שֶׁסָּחַבְנוּ אֶת הַסַּפּוֹת הַכְּחֻלּוֹת לַדִּירָה הַחֲדָשָׁה, וְאַחֲרֵי שֶׁהִתְקַשַּׁרְנוּ לַאֲנָשִׁים עִם שֵׁמוֹת רוּסִיִּים מִדַּפֵּי זָהָב בִּשְׁבִיל לִשְׁאֹל עַל הַמִּשְׂחָק שֶׁסָּבְתָא שֶׁלְּךָ הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת, וְאַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד מֵהַתִּקְרָה בַּחֹרֶף [...] וְאַחֲרֵי שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁלֹּא תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַגְּדוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתִי גַּם אִם תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַקְּטַנָּה עַד הַזִּקְנָה, וְאַחֲרֵי שֶׁלִּרְגָעִים לֹא דָּאַגְתִּי, וְאַחֲרֵי שֶׁרָאִיתִי אֶת הַהוֹדָעָה בַּטֵּלֵפוֹן שֶׁלְּךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתִּי מִי זֹאת שֶׁכָּתְבָה, וְאַחֲרֵי שֶׁהֵרַמְתָּ אֵלַי עֵינַיִם, וְאַחֲרֵי שֶׁעָצַרְתִּי לִנְשֹׁם רֶגַע לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה". כך, באחת, נגמרת אותה רשימה אינסופית כמעט, באופן שממחיש את אינסוף הרגעים שהוכתמו בשחור החשיכה של דבר הבגידה.

העוצמה הרגשית המסחררת והנפש המתערטלת בפני הקורא גרמו לכך שלא אחת במהלך הקריאה כיסיתי את פי שנפער באימה, או נאלצתי לעצור לכמה רגעים כדי להסדיר נשימה.

תחושה מצמיתה זו מזכירה במידת־מה את תחושת הקריאה בספר השירים הקודם של גידלי, "ערש" (הקיבוץ המאוחד, 2015), שהתמודד, בישירות ובכנות מצמררת לא פחות, עם אובדן אמה של המשוררת. על כריכתו של "ערש" הופיע גיליון נייר לבן המנוקב בחור שחור זעיר, החור של האובדן. על כריכת הספר החדש מוצגת עבודה של האמן האיטלקי לוצ'ו פונטנה: קנבס בכחול שמימי ואינסופי, המשוסע בשני שיסופים אנכיים מקבילים.

לעומת החור היחיד של "ערש", השסע הזוגי של "התאומים" מייצג את בני הזוג שנקרעו מתוך חייהם, אותם "תאומים" בלב ובנפש שבכותרת הספר.
עם זאת, בספר מתגלה כי הכותרת היא רב־משמעית: לא מדובר רק בבני הזוג כדמויות תאומות, אלא גם ברמז למגדלי התאומים, שקרסו כזוג בפתאומיות אסונית.

באחד משירי הספר צמד גיבוריו מוצגים גם כאותם אנשים שנמצאו על מגדלי התאומים בשעת קריסתם: "הַקִּרְבָה הֵאֵטָּה אוֹתָנוּ. / כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּתְּאוֹמִים וּפָחֲדוּ לִקְפֹּץ. / כְּשֶׁהָאֵשׁ הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַכְרִיעַ. // הִסְתַּכַּלְנוּ לְמַטָּה. // אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד. / אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ".

גם כותרת השיר האחרון שבספר - "מחילה" - מתעתעת. בניגוד למצופה בסיום סיפור של בגידה, אין מדובר במחילה ככפרה או סליחה, אלא בשיר אלגורי המספר על שועלה שהולכת בעקבות שועל. הדוברת, המתבוננת בשועלה, חותמת באומרה: "לֹא אַזְהִיר אוֹתָהּ. // שֶׁתֵּלֵךְ אַחֲרָיו עַד לְעֹמֶק הַיַּעַר. / עַד לְעֹמֶק הַמְּחִילָה. / שֶׁתַּנִּיחַ לַשֶּׁקֶט לְהִתְרַוֵּחַ בֵּין שַׂעֲרוֹת הַפַּרְוָה. / שֶׁתַּשְׁעִין אֶת רֹאשָׁהּ עַל גּוּפוֹ הַחַם / וְתֵרָדֵם".

אולי הספר, שעוסק בלב הממהר להתנפץ לרסיסים ובמסע הפתלתל אל עבר החלמתו, פונה בכל זאת דווקא לבעלי לב חלש.

אורית גידלי / התאומים, עורכת: יערה שחורי. הוצאת מקום לשירה, 54 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר