יותר מחצי מאה לאחר שחיבוריהם החלוציים של אלפרד קינסי ומאסטרס וג'ונסון העלו למודעות את המיניות הנשית, מתברר שלמרות המהפכה הפמיניסטית, ולמרות עשרות ספרים, סדרות וסרטים שיצאו מאז וחשפו את המיניות הנשית, התירו אותה, נתנו לה לגיטימציה (רשימה חלקית: "מונולוגים מהואגינה" מאת איב סנדלר, "ערות" של תמר מור סלע, סדרות הטלוויזיה "הסקס של מאסטרס", "חינוך מיני", "2.3 בשבוע" ועוד), נראה כי נשים צעירות רבות עדיין חוות את המין באופן שמרני, מגדרי ולעתים גם עצוב. כך לפחות עולה מ"אני רוצה את זה רומנטי".
שקד בשן ראיינה נשים בשנות העשרים לחייהן על המיניות ודימוי הגוף שלהן. מטרתה (המבורכת) הייתה להעלות על פני השטח דיון בנושאים המביכים והפחות מדוברים כמו שיער גוף וערווה, ריח מאבר המין, פורנו, אורגזמות, טינדר ועוד. היא עשתה זאת במסגרת פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והתוצאה היא ספרון מקסים ויפה לעין, שהצורה שלו חשובה לא פחות מהתוכן. את הטקסט היא פרסה והציגה בשלל צורות – בעיקר בציטוטים קצרים וקולעים, בקומיקס, במה שמתחזה לערך מילוני, בציורים ובאיורים המציגים תוצאות חיפושים בגוגל. לא כל הגימיקים עובדים. איורי הגוגל חוזרים על עצמם לעייפה. אבל ככלל, הגישה היא מרעננת ומשובבת נפש. אלא שהתוכן פחות. הרבה פחות.
המדיום הוא המסר, אמר הפילוסוף מרשל מקלוהן, והתייחס לכך שלא תוכן התקשורת הוא המשפיע על הצרכן, אלא אופיו והטכנולוגיה שבה הוא נמסר, כלומר "המדיום". מקלוהן התייחס בעיקר לטכנולוגיית הטלוויזיה שמתאימה לצרכנים המעדיפים סיפוקים מידיים ומהירים. העברת המסר באמצעות רומן גרפי, או במקרה הנוכחי – שילוב של קומיקס עם אמצעים חזותיים אחרים קלים לעיכול – הוא נפוץ מאוד בימינו, ורבים משתמשים בו גם כדי להעביר מסרים עמוקים ומורכבים. אך בספר הנוכחי ישנו ניגוד מטריד בין המדיום - העיצוב היפהפה והקליל של הספר, הפונטים המשתנים, הצבעים הוורודים, האיורים והציורים השובבים, לבין תוכנו המעיק. הספר אינו ספר מחקר, וגם לא מצוין בו כמה ראיונות נערכו וכיצד - פנים אל פנים, בטלפון, במייל? אבל בהנחה שיש כאן שיקוף כלשהו של המציאות, הרי שמתברר כי נשים ישראליות צעירות עדיין שבויות בתפיסות מגדריות לא שוויוניות, בהתעסקות יתר בדימוי הגוף שלהן ובבושה בחלקיו השונים.
אבל התגלית המטרידה ביותר היא הכניעות הנשית. נשים צעירות, כך עולה מהספר, נכנעות גם בימינו ללחצים שונים – מדומיינים או אמיתיים. מצד הסביבה – החברות, המכרים, האימהות, ואפילו רופאת הנשים, המתוארת כמי שאינה מאמינה לפציינטית שלה שהיא עדיין בתולה. לחץ שנובע גם מדימויים המועברים על ידי סוכני חיברות אחרים כמו התקשורת והמדיה החברתית, ולחץ שעלול להגיע מצד בן הזוג, ולא רק הקבוע. בשל הלחץ הזה – נשים מורידות "שיער מיותר" בגוף, גם אם זה כואב, מבצעות מין אוראלי בגבר גם כשהן לא נהנות מכך ("זה לא שהקאתי עליו את החיים אבל כזה, כמו שאת מקיאה בפה") ואפילו מקיימות יחסי מין שהן לא ממש מעוניינות בהם ("שם קונדום וזה, ואני כזה 'או קיי! לא ציפיתי!' כאילו, הכל קרה כל כך מהר בלי שבכלל הספקתי לעכל מה קורה") או שגורמים להן כאב ("גם אם היה כואב לי לא הייתי אומרת, הרגשתי שאני רק צריכה לרצות ולספק").
יחסי מין, גם בימינו, מתנהלים, כך עולה מהספר, פעמים רבות על פי ההכתבה של הגבר, כשהאישה מתאימה את עצמה. נשים חוות גברים כאגרסיביים ("זה מדליק אותם, כאילו, הכוח. ואני לא נהנית מזה"), כסוציומטים ("יתעקש לעשות משהו שאני לא רוצה") וחסרי הדדיות ("זה קרה לי יותר מפעם אחת, שהם חושבים רק על עצמם"). רבות מהן עסוקות בפחדים שהגוף שלהן לא יפה מספיק, שלא יימשכו אליהן, ששיער הערווה שלהן או אבר המין ייראה או יריח באופן שידחה את הגבר, שהקונדום ייקרע (אם בכלל הגבר יסכים לשים אותו) וגם - שאם ישכבו עם הגבר מהר מדי, הוא יזלזל בהן. לא מעטות, גם היום, מספרות שאינן מגיעות לאורגזמה או מתקשות בכך, בין השאר בשל אותם פחדים וחששות.
נשים צעירות בישראל צריכות אם כן, לפחות על פי הספר, לעבור עוד כברת דרך ארוכה עד שיחושו שלמות עם עצמן, עם גופן ועם רגשותיהן. אבל עצם העובדה שספר זה משמש במה להעלאת נושאים מביכים ואינטימיים שפעם נחשבו "טאבו" היא כבר ברכה.
אני רוצה את זה רומנטי / שקד בשן, הוצאה עצמית. 198 עמ'
לרכישה: shakedbashan.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
