מה בדיוק אבד

באחד משיריה כתבה ריטה קוגן על ההגירה מברית המועצות לישראל כמשבר של אובדן הכיול הדק של השפה: "מוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה שֶׁל שָׂפָה אָבְדָה לִי", היא כותבת, ובהמשך השיר היא מוסיפה: "הַמִּלִּים הָעִבְרִיּוֹת שֶׁבְּפִי / הֵן מִלִּים־חֲסִידוֹת, מִלִּים־אֲבָנִים: / גְּבוֹהוֹת־גְּבוֹהוֹת, כְּבֵדוֹת־כְּבֵדוֹת".

העברית הזאת, שהיא בה בעת חסידוֹת ואבנים, גבוהה ואצילית ויחד עם זה גם כבדה ומגושמת, היא שפתה של קוגן גם בחלקים גדולים מספר הפרוזה הראשון שלה, "ארץ־סלע", שרואה אור אחרי שני ספרי שירה. קוגן מחצינה את ה"ליקוי המוטורי" הזה בשימוש שלה בשפה והופכת אותו לסממן של זרותה. זו עברית שנכתבת במקור באותו סרבול לשוני האופייני לספרות מתורגמת, הממזג יחד אליטיזם ויושן, וממקמת את הטקסט במרחב חוץ־מקומי וחוץ־זמני.

במובן הזה, העברית של קוגן מנכיחה את ההגירה עוד הרבה לפני שההגירה עצמה פורצת אל הספר, בסיפור הרביעי בקובץ, והיא נוכחת במיוחד דווקא בשני הסיפורים הראשונים, הממוקמים עוד ברוסיה של שנות הילדות. כאן לא רק שהשפה המדוברת בין הדמויות היא בבירור רוסית, המתורגמת לעברית נמלצת ו"תרגומית" במיוחד ("ככה בדיוק מקבלים אלח דם", אומרת הסבתא לילדה, שמאוחר יותר חולצת את "אנפילאותיה" ומבחינה ב"אפלולית דקה, ריחה כאֲזוֹבְיוֹן"), אלא גם הקצב איטי ומהורהר, כאילו אפילו הזמן הוא לא מכאן.

הכתיבה של קוגן, בייחוד בסיפורים הראשונים, לפני ההגירה, אבל לא רק בהם, מייחדת תשומת לב כמעט אובססיבית לפרטי הפרטים הוויזואליים של העולם סביבה. מבטה משייט בין רהיטים ומזכרות שמילאו את העולם שנותר מאחור, ומתאר אותם כאילו היו שרויים תחת מעטה כבד של הדר ואבק. כאשר היא נוסעת בקרון רכבת, מבטה יסרוק את פינותיו ועיטוריו, ויגיע עד לפיתוחי הפליז המעוצבים בצורת "זרדים ואשכולי דומדמניות".

לא רק החפצים מתוארים לפרטי תלתלי המתכת וסרטי הקטיפה שלהם, אלא גם קלסתרוני האנשים מתומללים לפרטי פרטיהם המגוחכים, ברוח הקריקטוריסטית של ספרות המאה ה־19, כולל האף הגבנוני המטיל צל על הלחי, העור המחוטט, עיני הכלב הלחות, הקוקו המקליש בצבע בלונד או שנץ הקטיפה הקשור לצוואר, "משובץ אבן אֲכֻמָּה יחידה".

פיזורם של תיאורים נוקדניים ושל מילים ארכאיות לאורך כל "ארץ־סלע" מעלה על הדעת את אחת הסצנות הפותחות של הספר, כאשר הילדה שומטת מידה קליידוסקופ והקרביים הזכוכיתיים שלו מתפזרים בחדר. הקליידוסקופ המנופץ, המפיץ ברחבי החדר פתיתי זכוכית ומתכת, הוא דימוי יעיל למבנה הצורני שקוגן מפעילה כאן, המפריח ברחבי הספר שברים קליידוסקופיים של מציאות מיושנת וזרה, פתיתי מילים ותיאורים המובאים בערבוביה צבעונית עצובה ומצביעים על השבר שיצר אותם.

השבר הזה מפציע רק בסיפור הרביעי בקובץ, "שקיעה", שהוא אחד היפים ביותר בספר. באשמת הטיסות ארצה מחמיצה הגיבורה שתי שקיעות, וכמו בסיפור "שקיעה" של אייזק אסימוב, גם כאן הסתרת השמש משבשת ללא תקנה את הסדר הטוב של הדברים ומבשרת על תחילתה של פורענות גדולה: כשבסופו של דבר נוחתת הנערה בישראל וצופה מחדש בשקיעה, היא כבר מצויה לדעתה ב"כוכב לכת זר", אחרי שנזרקה מחוץ לפלנטה שלה.

עם ההגירה, בבת אחת מדווחת הגיבורה על "בור בזיכרון", וגם שפתה מידלדלת. הנוף הישראלי הצחיח והחדגוני שהיא רואה סביבה מרוקן לא רק את עיניה אלא גם את לשונה. היא מתארת אותו: "סביב היה חם, חם כל כך. וריק... וחוּם, חוּם כל כך. וחם, וריק, וחוּם היה. וחוּם, וריק, וחם היה."
רק כעת, לנוכח הטראומה של ההגירה, מתברר עד כמה המחיקה והדלדול שהיא הביאה איתה כרוכים יחד עם האיסוף האובססיבי של פתיתי הקליידוסקופ השבור. רק כעת, לנוכח המפגש המרוקן עם הארץ החדשה, אפשר להבין כי הלשון המצועצעת והתיאורים הנוקדניים המופיעים לאורך כל הספר (ובעיקר בסיפורים הראשונים) הם פעולה של התנגדות לניתוק ולזרות, שהם גורלה של המהגרת.

ועם זאת, "ארץ־סלע" הוא לא רומן בפרקים, ואי אפשר לקרוא אותו כרצף אחד ליניארי. עשרת הסיפורים הקצרים והנובלה הכלולים בספר מסודרים אמנם ברצף כרונולוגי - מהילדות המוקדמת, דרך תחילת הבגרות המינית, ואז העלייה ארצה, התיכון, הצבא והפגישה המחודשת עם משפחת האב שזנח, ולבסוף ההיזכרות המחודשת בילדות ברוסיה (אבל כבר מנקודת מבט הרבה פחות נוסטלגית מאשר קודם) - אבל אלה אינם פרקיו של רומן בסיפורים.

קוגן מכשילה קריאה כזאת לא רק באמצעות החלפת שמות הגיבורות שלה - שנקראות לעיתים מאשה, לעיתים אלינה ולעיתים ויטה - אלא גם באמצעות הבידוד שהיא כופה על הסיפורים, שכל אחד מהם נקרא כ"אי", והם כמעט שלא חולקים דמויות ואירועים. אפילו דמויות מרכזיות כמו אם, סבתא, אב זונח ואב חורג (שהמספרת מכנה "המפלצת") כמעט שלא חוזרות בין הסיפורים, אלא בשוליים.

אי אפשר אפילו לומר שזה ספר על הגירה. ההגירה, כתֶמָה, לא מסופרת כאן יותר מאשר טראומות אחרות כמו אונס, התעמרות, הזנחות, מחלות וניסיונות התאבדות. ממילא, קשה לומר מה בדיוק הנרטיב של סיפור הגירה זה: זה בטח לא גן עדן אבוד ששעריו נסגרו עם העלייה ארצה, שכן אפילו הזיכרון של הילדות ברוסיה לא נותר זהה לעצמו, ולעומת התיאור המתוק והחולמני של ילדות ברוסיה בתחילת הספר, בסופו מגיע זיכרון אחר, על אנטישמיות והתנכלויות.

ההגירה גם לא מיוצגת כאן בהתרפקות על מאכלים או על שלל אנקדוטות מהחיים הקודמים, כנהוג בספרות הגירה בישראל (אף שקוגן כן משבצת כאן לא מעט ממורביליה תרבותיות: שירים, ציטוטים וכו'). היא מצליחה להנכיח את ההגירה בדרך מעודנת ומשוכללת בהרבה, ובתוך כך גם להדק את הספר לכדי חטיבה ספרותית אחת, באמצעות המבנה הצורני של הקליידוסקופ המנופץ - הדבֵקות בפתיתי הזרות והיושן שינכיחו את מה שאבד, גם אם לא ברור מה בדיוק אבד ואם הטראומות שהגיבורה עוברת כאישה צעירה לא האפילו עליו כבר. 

ריטה קוגן / ארץ־סלע, הוצאת דביר והקשרים, 240 עמ'