ובחלומי אני בחטיבת הביניים

חלום שחלם המשורר אבישי חורי על חבר מהיסודי זרק אותו חצי חיים אחורה. זיכרונות מהתקופה שנחקקת בנו אולי בצורה החזקה ביותר ליוו אותו תקופה, ולבסוף הובילו אותו לכתוב את ספר הפרוזה הראשון שלו - "קראו לי אושר", שראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

"רציתי לכתוב על דמויות מהעבר שלי שהטביעו בי חותם, שאני לא יכול לשכוח אותן גם הרבה שנים אחרי. שאלתי את עצמי אם יש סיכוי שאני גם איזו שריטה בתודעה שלהם, או שזה חד־צדדי", מספר חורי על הגרעין שהטריד את מוחו בבואו לכתיבה.

הוא מספר שחלם על ילד שלמד איתו ביסודי ובחטיבה, "נקרא לו עדן, שהיה אחד מהילדים שהכי הכאיבו לי והיו הכי טובים אליי. היו לנו הרבה דברים במשותף - גרנו באותו רחוב, האימהות שלנו היו קולגות. הוא היה גם החבר הכי טוב שלי וגם לחם בי מלחמות חורמה. זה היה מפותל ומשולב. יום אחד עדן הזמין אותי ליום הולדתו, ויום לאחר מכן יכולתי להגיע לבית הספר ולראות גרפיטי משפיל שכתב עליי. אחרי החלום חיפשתי אותו בפייסבוק, והוא היה נראה מאושר, מצטלם עם ארוסתו, מפליג בים", מתאר חורי את הזיכרונות שהובילו לכתיבת הספר.

והיה עוד ילד, שחורי מכנה אותו אושר. "הוא היה מהילדים הבודדים שהיו חלשים אפילו יותר ממני. את כל התסכולים שספגתי מעדן שפכתי על אושר. כתבתי לו הודעה ארוכה, התנצלתי על דברים שקרו יותר מעשור אחורה, ואני לא יודע אם הוא קרא אותה. הוא לא ענה. לא הפסקתי לשאול את עצמי מה איתם היום. משם נולד הספר".
אתה מצפה שהחברים מהעבר יקראו את הספר? כתבת אותו עבורם?
"לא כתבתי אותו עבורם. העלילה שונה, כמובן, מהדרך שבה הדברים התרחשו במציאות. לקחתי את גרעין הדברים, והשתמשתי בו כדי לפתח אירועים שלא קרו לי. ההתרחשויות הללו, המקומות חסרי הישע שבהם הילדות הופכת למערב פרוע, הם אזורים שלא היו נחלתי הפרטית בלבד. בגלל זה, בשום מקום בספר לא כתבתי באיזו עיר הוא מתרחש. לא רציתי שיגידו שזה עניין של ילדי שמנת או ילדי פריפריה. רציתי לכתוב על המקומות הכאוטיים והבלתי־מושגחים, ולהביא אותם לתודעה".

לדבריו, אין בו רצון לטעת ממד דידקטי ביצירה. "אין לי תשובות, אני לא מדריך הורים ואפילו לא הורה. אבל המעט שאני יכול לעשות, כמי שהספרות היא הכלי שלו, זה לספר את הסיפור, בתקווה שמשהו בו יחדד את הרגישות ברדארים של האנשים שקוראים אותו, והתשובה לאט־לאט תתגלה מתוך הנפש שלהם".

לגלוש מהשוליים

המבוגרים שהיו פעם ילדים מופיעים בחייו של יונתן פוקסמן, הגיבור של "קראו לי אושר", דוקטורנט למדעי המוח שממלצר לפרנסתו. הוא מבקש להתמודד עם פצעי הילדות, כשבמקביל מפציעה בחייו דמות קבצן מסתורי שהשיל מעליו את כבלי החיים, אולי כאפשרות אחרת להתמודד עם זיכרונות כואבים, תמונת מראה להתמודדותו של הגיבור.
אתה כותב על חסר הבית מתוך קרבה וסקרנות רבה. מה התפקיד שלו בספר, בחברה?
"ניסיתי להוציא אותו קצת מעמדת 'האחר'. הגבול בין הרחוב לבית נשבר בספר, נוצר מפגש אמיתי וכן עם האדם הזה. במובנים רבים, הספר שלי עוסק בתלישות. רבים מגיבוריו מנסים לנהל שגרת חיים תקינה, כשבעצם חשים שבכל רגע הקרקע עלולה להישמט תחתם. הקבצן בסיפור לקח את זה לאקסטרים. הוא ויתר על הניסיון להתאים, הוא מבחינתו לא במשחק. הוא גלש מהשוליים של הסיר שאנחנו מתבשלים בו. אני חושב שזו אופציה שקוסמת ליונתן, הגיבור של הספר".

חורי מספר שדמות הקבצן מבוססת על אדם שהכיר בירושלים. "עבדתי בבית קפה, והוא היה מגיע לא מעט ומזמין בכל פעם את אותו הדבר - עוגת גבינה עם קרם קפוצ'ינו ותה עם נענע, פעמיים כל פעם, ותמיד היה משאיר טיפ נדיב באופן לא פרופורציונלי. התייחסתי אליו כאל לקוח בבית הקפה, לא רציתי לשבור את זה. לא רציתי להגיד לו את מה שאני יודע עליו, שאני יודע איפה הוא ישן. פעם עברתי שם וראיתי אותו, המבטים שלנו נפגשו וזה היה מין פיצוץ, משהו בינינו נחשף. זה היה רגע טעון. הוא פתאום קלט שאני יודע".

כשהנוף הופך למשקולת

אבישי חורי, בן 29, גדל כנער דתי בבאר שבע. הוא למד בישיבה תיכונית בדרום, שם חווה תקופה מאתגרת, אישית ואמונית, שבסופה עזב את הדת. "יש משהו בבאר שבע שהוא נורא מישורי, חמש דקות הליכה ואתה במדבר", הוא אומר. "אני עוסק הרבה ביכולת של הנופים והזיכרונות שמוטבעים בהם להפוך למשקולת. שנים ניסיתי לברוח מהילד שהייתי אז, בכל מיני דרכים שונות ומשונות. היום הצלחתי לעבור תהליך של פיוס איתו, גם בזכות המרחק, שאפשר לי לברוא את עצמי מחדש".
לפני כשלוש שנים פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "כיצד עושה תהום" (פרדס), שזכה לתהודה ושיר ממנו הולחן ובוצע על ידי שי צברי. לצידו, סיפור קצר שכתב זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

אתה מרגיש שעשית מעבר משירה לפרוזה? מה נוח לך יותר?
"כילד, קראתי המון. היה לי דיל עם הספרנית, שבו יכולתי לקחת עשרה ספרים ואחרי יומיים להגיע ולהחליף אותם. את הקסם של השירה גיליתי בתיכון, והיה משהו בתמציתיות שלה, באינטנסיביות הרגשית, ביכולת להעביר מסע שלם בכמה שורות, ששבה את לבי. לכתוב ספר פרוזה זה משהו אחר לגמרי. זו קונסטרוקציה יותר מורכבת, שצריך לתכנן בה מהלך עם הרבה שכבות ועם אורך נשימה אחר. אבל גם בכתיבת הפרוזה שלי יש נטייה להימשך לכיוון הפואטי".

כדי להתמסר לכתיבה חורי פינה לעצמו זמן, ארז תיק וטס להודו, שם כתב את הבסיס של הספר, רחוק מהרעש המקומי. "זמן זה הדבר הכי חשוב לכתיבה של רומן, אז טסתי להודו כדי לעבוד. היה לי אייפד עם מקלדת קטנה שעליה כתבתי. דווקא המרחק מהארץ ומהרחובות שבהם התרחשו האירועים סייע לי".

לאחרונה הוא לקח חלק בתוכנית רזידנסי במשכנות שאננים שבירושלים, שם החל לעבוד על הספר הבא שלו. "זו היתה חוויה יוצאת דופן", הוא משחזר. "התגעגעתי מאוד להיות תלמיד ולהימצא בחברת אנשים כותבים. כותבים נמצאים עם עצמם לרוב, אז להיות עם קבוצה שדוברת את השפה הזו ומתמודדת עם הדילמות שאני מתמודד איתן, שיכולה לשקף לי את מה שאני עובר ולגרום לתהליך הזה להיות קצת פחות מבודד - זה חסד גדול. זה היה שבוע מאוד משמעותי. ממש הרגשתי כמו צמח קטן שמטפחים אותו ומשקיעים בו, ונותנים לו את כל האור והמים שהוא צריך כדי לגדול".