שירת הדב: הסופר אורן ולדמן חקר את עקבות המתרגם הנשכח

בשנת 2006, כשאורן ולדמן עוד היה סטודנט לפיזיקה ופילוסופיה, הוא מצא, באחד משיטוטיו בין חנויות ספרים ישנים בתל אביב, ספר גדול ועב כרס בשם "עוטה עור הנמר" שמשך את ליבו. הספר, שנכתב במקור בידי שׁוֹתַא רוּסטָוֶילי, משורר גאורגי בן המאה ה־12, תורגם בשנת 1969 לעברית כמו מקראית משונה, בליווי ציורים. מה שעורר את סקרנותו במיוחד היו דברי השבח המפליגים שנכתבו על המתרגם, דב גפונוב, בהקדמה שצירף לספר המשורר אברהם שלונסקי.

"אני קורא ספרים כל החיים שלי, והחזקתי מעצמי אינטלקטואל", אומר ולדמן, "ולא הבנתי איך יכול להיות שאף פעם לא שמעתי על היצירה הזאת, שהיא יצירה מכוננת בספרות הגאורגית, ועל המתרגם שלה, שזכה בזמנו בפרס טשרניחובסקי על התרגום שנחשב ליצירת מופת בפני עצמה".

במיוחד נגע לליבו של ולדמן גורלו העגום של המתרגם שהלך לעולמו בדמי ימיו: גפונוב, שחי בגאורגיה, היה מסורב עלייה במשך שנים, עד שחלה במחלה נדירה. כאשר קיבל לבסוף היתר יציאה מבריה"מ מצבו כבר הידרדר עד כדי כך שהוא הועלה על המטוס באלונקה, ומייד עם הגיעו לישראל הוא אושפז בבית החולים תל השומר למשך כשנה, עד שנפטר כאן בשנת 1972, בגיל 38.

ולדמן התחיל לחפש חומרים על המתרגם גפונוב. מעיתונים ישנים שמצא בספריית בית אריאלה הוא למד שעם פרסומו של התרגום בישראל הוא התקבל בשפע של ביקורות מהללות ותואר כהישג גאוני ונס ספרותי.

"יש לי המון גזרי עיתונים מהתקופה, היתה חגיגה גדולה כשיצא הספר", אומר ולדמן. "גם בגאורגיה פרסמו בעיתונים את דבר התרגום לעברית, ומצאתי מכתב של גפונוב לשלונסקי, שבו הוא שולח לו תרגום של כתבה כזאת משנת 1969. בגאורגיה היו מאוד גאים שהיצירה הלאומית שלהם מתורגמת לעברית, ומייד קיבלו את גפונוב לאגודת הסופרים שם. לאחר מותו הם גם קראו על שמו רחוב בעיר כוּתָאיסי, שבה הוא חי ויצר. יש שם אפילו אתר הנצחה לכבודו".

לימוד עברית בזכות ביאליק

ההישג התרגומי של גפונוב היה גדול במיוחד, שכן למעשה שתי השפות - הן עברית והן גאורגית - היו עבורו שפות נרכשות. כיליד אוקראינה, ששפת אמו רוסית, הוא למד גאורגית לאחר שמשפחתו נאלצה להימלט לשם, והיו לו יחסים מורכבים עם הקהילה הגאורגית ועם התרבות המקומית, שוולדמן מקביל ליחסו המתנשא והסקרן כאחד של אשכנזי לתרבות מזרחית. את השפה העברית הוא למד בעזרת סבו, בעיקר מתוך קריאה בתנ"ך, ומאוחר יותר גם בכוחות עצמו בעזרת האזנה לקול ישראל ובעזרת ספרים של ביאליק ושלום עליכם, שהוברחו אל בריה"מ בתקופה שבה לימוד עברית נחשב לעבירה וספרים עבריים הוחרמו בידי השלטונות.

הישג נוסף בתרגום של גפונוב היה הדבֵקוּת שלו בתבנית המשקל המקורית, הקרויה "שאירי": בכל שורה של הפואמה המקורית יש בדיוק 16 הברות, בכל בית ארבע שורות, וכל השורות בבית מתחרזות. גפונוב הקפיד על אותו מבנה בדיוק גם בתרגום לעברית, לאורך 1,700 בתים. "גם טשרניחובסקי תרגם כמה בתים מתוך היצירה", אומר ולדמן, "אבל המעט שתרגם לא היה מכלי ראשון אלא מתוך התרגום לרוסית. מצאתי מכתב של גפונוב לשלונסקי משנת 1960, כשהוא רק התחיל לעבוד על 'עוטה עור הנמר'. הוא שלח לו כמה בתים מתורגמים כדי לשמוע את דעתו".

כעבור 15 שנה, נולד מתוך המחקר של ולדמן על גפונוב ויצירתו, הרומן "נמר בירושלים", בהוצאת שתיים. הרומן מספר על נער בשם ערן וולוצקי, אשר במסגרת פרויקט מחויבות חברתית בבית ספרו פוגש את גפונוב, השוכב בבית החולים תל השומר, ובהדרגה נרקמת ביניהם ידידות. לצורך הספר שינה ולדמן כמה פרטים ביוגרפיים - למשל הוא לא הזכיר את אמו של גפונוב, שליוותה אותו בכל זמן אשפוזו ונפטרה בישראל שנים רבות אחריו, בשנת 2003 - אבל שילב בספר כמה מכתבים אותנטיים של גפונוב החושפים את לשונו הייחודית, שוולדמן מגדיר אותה בספר "עברית כמעט טובה מדי". "הוויכוחים היחידים שלי עם העורכת, מירי רוזובסקי, היו אם המכתבים צריכים להיכנס לספר. היא התנגדה, אבל בעיניי זה אוצר בלום ממש, שחושף את הלשון המיוחדת שלו".
אז למה בחרת לכתוב עליו דרך רומן ולא באמצעות ספר עיון? זאת לא בחירה טריוויאלית לשבץ מכתבים ארכיוניים אותנטיים בתוך רומן בדיוני.
"סיבה אחת היא שאני לא איש אקדמיה, ורציתי את החופש לכתוב מה שאני רוצה. רציתי לעצמי חיים קצת יותר קלים. הסיבה השנייה היא שהעציב אותי האופן שבו נגמרו חייו. הוא מת צעיר - באותו זמן הייתי בן גילו ממש - וליבי נחמץ לגלות שאדם כל כך צעיר הגיע לפסגה אמנותית, ופה בארץ כמעט איש לא יודע מיהו, כולל אנשי ספרות. וזה לא שהוא מת לפני 200 שנה. אפילו לא עברו 50 שנה מאז מותו, וכבר הוא נשכח. אז רציתי לתת לו איזו גאולה, רציתי לתת לחיים שלו סוף קצת אחר.

"גפונוב היה נפש מיוסרת בחייו ובמותו הטרגי. היו לו חיים בודדים, רצופי סבל. אבל ערן, עם כל האאוטסיידריות שלו, יכול היה להביט בו לרגע בעיניים אוהבות ומעריצות. הוא יכול היה לראות אותו כמשורר. ואני באמת מאמין בזה - לדעתי, התרגום שלו הוא שירה".

מחפש את הבת

אורן ולדמן, יועץ ארגוני במקצועו, יליד 1973, נולד וגדל ברחובות, ובשנתיים האחרונות הוא מתגורר במונטריאול יחד עם אשתו הרופאה וחמשת ילדיו בעקבות פוסט־דוקטורט של אשתו. "בהתחלה חשבתי שהשהות בקנדה תהיה בשבילי הזדמנות לגמור את כתב היד שאני עובד עליו שנים.

"אבל אז הגיעה הקורונה, ובקנדה לא היתה תשתית של למידה מרחוק. במשך שלושה חודשים חמשת הילדים שלנו היו בבית, בלי זום ובלי כלום, ונכנסתי לבאסה קשה. אז התחלתי לקום בחמש בבוקר - למזלי הם קמו ביקיצות טבעיות בשעה 9 - ובמשך מאה ימים רצופים של עבודה גמרתי טיוטה ראשונה".

כעת ולדמן מקווה שהספר יביא להתעוררות המחקר על גפונוב. "פתאום יצרה איתי קשר מי שהיתה אחות בתל השומר וטיפלה בו כשהיה מאושפז. המתרגם עמינדב דיקמן סיפר לי שבתור נער - אביו, המתרגם שלמה דיקמן, לקח אותו לבקר את גפונוב בבית החולים. מישהי סיפרה לי שהיא ניגנה לו בגיטרה כשהיה מאושפז. הספר מייצר הדים. עכשיו אני מקווה למצוא את הבת שלו. הוא היה נשוי לאישה יהודייה ונולדה לו בת, אבל הם נפרדו לפני שעלה ארצה ולא ידוע מה עלה בגורלן. הבת צריכה להיות היום בת 60 וקצת. יש לי פנטזיה שהיא לא יודעת על אבא שלה, ואספר לה איזה מתרגם גדול הוא היה.

"השנה הבאה, 2022, היא שנת ה־50 למותו, ואני מקווה שיהיה משהו לזכרו, לפחות בעולם התרגום, אולי יום עיון עליו ועל יצירתו. יצרתי קשר עם מחלקות לתרגום באוניברסיטאות, ושם לא היו מעוניינים ליזום יום כזה בלי חסות של איש אקדמיה, אז אני מקווה שהספר יעזור בזה".