"עם הזרם": בסופרמרקט הגדול של החיים

ז'וריס-קרל הויסמנס (1907-1848) נחשב לאחד מהבולטים בסופרי תנועת הדקדנס של סוף המאה ה־19, אך הוא איננו שם מוכר במיוחד בישראל: עד לאחרונה תורגם לעברית רק ספרו "להפך" (הוצאת כרמל, תרגם בני ציפר). "עם הזרם", ספרו השני שזוכה עתה לתרגום, הוא נובלה מוקדמת שנכתבה בשנת 1882 ומלווה את ז'אן פולנטן, פקיד בגיל העמידה בשירות הציבורי של צרפת – משרה שבה החזיק הויסמנס עצמו – לאורך שנה מחייו. הנובלה מתעדת את מחשבותיו הקודרות בעיקרן של פולנטן ואת מאמציו הכושלים למצוא סיפוק בחייו.

זה לא סיפור על אירועים גדולים: במוקד שלו עומד הניסיון של פולנטן דל-האמצעים למצוא מסעדה שהאוכל בה יערב לחיכו. הקונפליקט הזה מתחיל כבר בעמוד הראשון, כאשר במסעדה שהוא אוכל בה מדי ערב מוגשת לפולנטן גבינת רוקפור שנראית כ"מין תחרים לבן משויש בצבע אינדיגו, שנפרס בוודאי מגוש של סבון מארסיי" (עמ' 9). מצוקתו של הפקיד האומלל מובילה אותו לנדוד ברחבי פריז, בין מיני מסבאות ומזללות שבהן "הבשר הצחין, על הכוסות נותרו טביעות שפתיים..." (עמ' 31); הוא חובר לידיד משכבר הימים ונוחל אכזבה נוספת; מתמוגג כשהוא מוצא שירות משלוחים, מעין וולט בגרסה של שלהי המאה ה־19 ("הו! חי שמים, אם זה הולך להצליח, הישועה הגיעה!", עמ' 71); עד שלבסוף הוא מתפכח מאשליותיו ומבין כי "הפשוט ביותר הוא לחזור למסעדה הישנה שלך" (עמ' 89).

האירועים עצמם משעשעים למדי, והכתיבה מתענגת כמדומה על תיאורי העליבות והגועל, אבל הקומי הוא רק בגדר כיסוי דק על תחושה של מצוקה קיומית: קשה להתעלם מכך שהחיפוש של פולנטן הוא חיפוש אחר טעם במובן העמוק של המילה, אחר משמעות. האכילה, אולי הפעולה הבסיסית ביותר של הקיום, לא מעוררת בו אלא גועל ומיאוס. פולנטן שונא את עבודתו ושונא לא פחות את זמנו הפנוי, ומחפש אחר הסחות דעת בכל מקום שבו הן נמצאות לו: טיולים ברחובות ובתי מרחץ, ריהוט הבית וקריאה בספרים. אלא שבזו אחר זו הוא פוסל את האפשרויות הללו ואת מה שעומד מאחוריהן, עד שהוא נכנע ונותר ללא דבר לאהוב או להיאחז בו.

לאורך הנובלה נחשפים אט אט חייו של פולנטן במלואם: מילדות בצל עוני מחפיר, שבעקבותיה "לא העז ז'אן לקוות שירווח לו אי פעם בעתיד" ושלימדה אותו "שאי-אפשר לסמוך על המזל שיטה לך חסד ולא לקוות למשפט צדק מיד הגורל" (עמ' 15-14); לימי נעוריו, שכללו ביקור בתיאטראות, ניסיונות נפל לחזר אחרי נשים ופקידת בתי זונות; ועד למצבו הנוכחי, שבו "לבו שוב אינו הולך אחר שום תענוג" (עמ' 19). הוא בודד משילוב של כורח ובחירה: הוא לא מוצא טעם בקיום חיי חברה, ואמנם מהרהר באפשרות של נישואים, אך רק על מנת שתהיה מי שתטפל עבורו בכביסה.

למרות מרחק הזמן, תחושת הניכור של פולנטן מרגישה עכשוויות להפליא: קל לדמיין אותו מסתגר בביתו בראשית העשור השלישי של המאה ה־21, מזמין מוצרים באינטרנט ומשוטט בין עשרות חלונות פתוחים על מסך המחשב, לא מסוגל למצוא עניין של ממש באף אחד מהם. בשלב מסוים של הנובלה פולנטן עוסק באופן אובססיבי בריהוט דירתו, ובהמשך מסגל לעצמו הרגל לסעוד במסעדה שמנוהלת בידי הצלב האדום מפני שהסבל שהוא רואה סביבו מסב לו הקלה – תיאורים שניתן למצוא דמיון ביניהם ובין אחת היצירות המוכרות ביותר שעוסקות בתחושה של ניכור במפנה המאה ה־20, "מועדון קרב" מאת צ'אק פלאניוק (שם הגיבור מוצא שלווה בקבוצות תמיכה לחולים סופניים).

הדמיון ל"מועדון קרב" – שייתכן בהחלט שהושפע מהויסמנס – הוא למעשה עמוק יותר: ביסוד שתי היצירות עומד יחס של תשוקה ודחייה כלפי החברה הבורגנית ותרבות הצריכה. סיפורו של פולנטן, כאמור, הוא כולו מסע בעקבות מוצרים: מסעדות, סיגרים, תרופות, רהיטים – כל דבר שעשוי למלא את הזמן שבין קימה לשינה. יחד עם זאת, הוא מגלה מיאוס לא רק כלפי אותם מוצרים אלא כלפי העיקרון שאותו הם מייצגים: הוא מתעב חנויות פאר, ומקונן על פריז ש"נהפכת לשיקאגו אימתנית" (עמ' 43); והוא נתקף דכדוך כשאופרה שהוא שומע מזכירה לו תיבת נגינה של מסבאה. הבחילה המתמדת שחש פולנטן היא גם הבחילה לנוכח הייצור ההמוני שמרדד ויוצק הכול באותה תבנית, ויחד עם זאת הוא לכוד בתוך עולם של צריכה ואיננו מוצא חלופה של ממש. פולנטן סבור אמנם שאומללותו נובעת מהיעדר אמצעים, אך מתוך הקריאה קשה להאמין שעוד מוצרים וחפצים היו מביאים לו סיפוק.

הפירוש הזה לנובלה – כביקורת אבודה מראש נגד עולם שבו "החירות המקסימלית מסתכמת בזכות לבחור חתיכת גבינה מסוימת מבין רבות" (עמ' 91) – מופיע באחרית דבר מעניינת מאת אוריאל קון, מייסד הוצאת "תשע נשמות", שנוספה למהדורה העברית. אך בעיני זהו רק הסבר חלקי לתחושת הייאוש שעולה מ"עם הזרם": עם כל הכבוד לקפיטליזם, התחושה שלחיים אין תוחלת, ש"הבל הבלים הכל הבל", קדמה בהרבה לשיטה כלכלית זו או אחרת.

ובאמת, ניתן גם לראות בפולנטן סוג של קהלת מודרני. הנובלה מתארת מסע חיפוש אחר טעם לחיים: אפשרויות שונות ומנוגדות נבחנות ונפסלות בזו אחר זו, כביכול "והנה הכול הבל ורעות רוח", עד השיבה לנקודת המוצא של אפסות מוחלטת. תנועתו של פולנטן לאורך הסיפור היא תנועה מחזורית, מחורף אל חורף, ונדמה שהיא מונעת על ידי מחזור העונות יותר משהיא מונעת בידי החלטותיו ויוזמותיו, בבחינת "לכל זמן ועת לכל חפץ".

הבדל מהותי, כמובן, הוא העובדה שמדובר בקהלת שבו האלוהים איננו משחק תפקיד. ויחד עם זאת, פולנטן מבטא כמיהה אל הדת, שהיא אולי התחום היחיד שלגביו הוא שומר על יחס אמביוולנטי: אף על פי שהוא לועג לאמונה הנוצרית, הוא מכיר בכך ש"המיסטיקה לבדה מסוגלת אולי להביא מזור לפצע המייסר אותי", ומוסיף כי "אשרי המביטים בכל התלאות, ובכל הייסורים, ובכל המכות שמזמנים חיי העולם הזה כניסיון חולף" (עמ' 82). פולנטן חי בעולם שבו נדמה שהאמונה איננה אפשרית, ובכל זאת הוא חותר אליה – בדומה להויסמנס עצמו, שמצא בשנותיו המאוחרות את דרכו אל הקתוליות.

"עם הזרם" הוא נובלה קצרה, שניתן לקרוא אותה בקלות בתוך אחר צהריים אחד. היא משעשעת מאוד, מדכאת ואף מרגיזה לפרקים, וכאמור מודרנית ורלוונטית להפתיע למרות מרחק הזמן. אין ספק שהתרגום שלה, העשוי בחן, מהווה תרומה מבורכת לנוף הספרות העברית.

עם הזרם / ז'וריס-קרל הויסמנס, מצרפתית: בני ציפר, תשע נשמות, 104 עמ'