משקולות התודעה

באחד משירי המפתח בספר הביכורים של המשוררת שי שניידר־אילת, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (הוצאת אפיק־הליקון, 2019), אישה אבלה עומדת על גשר שחוצה את נהר הטיבר ברומא, ואומרת בעברית לנשים האיטלקיות שחולפות על פניה: "אֲהוּבִי מֵת, אֲהוּבִי מֵת".

גם בספרה השני "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", שראה אור זה עתה, מות האהוב הוא הנושא המרכזי. הדוברת מזכירה פעמים רבות את "אהובי המת", "בעלי המת" ו"אישי המת", ומכוננת ספר שהאובדן נסוך עליו; כפי שמכריז השיר הפותח את הספר: "הַיּוֹם אֲדַבֵּר כְּהֶרְגֵּלִי עַל בַּעֲלִי הַמֵּת בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית".

בכך, שניידר־אילת מצטרפת לקבוצה של משוררות עכשוויות שכותבות ספרי אובדן ואבל. כמו הנשים המקוננות מן העת העתיקה, שהשירה משמשת להן כלי לבטא את אבלן ולפנות אל האין, מתייצבות, בין היתר, המשוררות מיה טבת־דיין ואורית גידלי המבכות את אמותיהן, חדווה הרכבי המתאבלת על בנה, וענת זכריה ושניידר־אילת, המתמודדות עם אובדן בן זוג.

שירי המשוררות הללו מוקדשים לאדם שאבד, ולו בלבד, אך הם מעניקים קול רחב הרבה יותר לקהל הקוראים, ויוצרים מנעד פואטי רגשי ונשי השר את האבל. האבסורד שבשירת אבל זו מבוטא באומץ מהפך קרביים בקטע משיר מספרה הראשון של שניידר־אילת: "אִם לֹא אֶכְתֹּב תָּמוּת. הַאִם מַתָּ כְּדֵי שֶׁאֶכְתֹּב?".

הכתיבה מחיה את המת, והמוות מחיה את הכתיבה, ואכן, מות האהוב מופיע בספר בשלל גלגולים שונים שאינם דנים במות האהוב דווקא. המוטיב הבולט ביותר בספר העוסק במוות נמצא בשירים רבים המתארים מוות של חיה: ארנבון שנמצא מת במטע, חולדה שנלכדה מאחורי המקרר, דבורה שמתה לאחר שעקצה, גופת ציפור שעיניה נאכלו, דגים מתים במקפיא וכלב אהוב שנדרס. בכל אלו המשוררת מתבוננת נכוחה ומישירה מבט אל מותם.

גם שירים אחרים בספר, שאינם עוסקים באובדן בגלוי, נוגעים בחוויות של אלימות, קושי ומצבי קיצון רגשיים. כך למשל בשלושה שירים לאורך הספר, המוקדשים לגיבורות שונות ולא צפויות: אישה באקווריום שאמורה להיחלץ ממנו בקסם בימתי, מרימת המשקולות היהודייה נעמי קוטין וצוללנית הקרח הפינית יוהנה נורבלאד; השירים הללו נקראים, בהקשר של שאר שירי הספר, כאלגוריות מחוכמות המסמלות את המצב הנפשי של האבל ואת ההתמודדות הנפשית הנשית עם האובדן.

בסוף הספר, ישנם כמה שירים המתבוננים במוות באופן כללי יותר. אחד מהם מציע דימוי מטלטל וסוריאליסטי ליחס החיים אל המתים כבובות שהחיים ממשיכים להפעיל: "אִם נַבִּיט בַּמֵּתִים לְאַחַר מוֹתָם, נַבְחִין שֶׁפִּיהֶם, עַל פִּי רֹב, פָּעוּר לִרְוָחָה לְעֻמָּתֵנוּ. כְּבוֹלְעָן: לָשׁוֹן, שׁוּרוֹת שִׁנַּיִם - וּמָה אָנוּ עוֹשִׂים מִן הַבֶּהָלָה? מַפְשִׁילִים שַׁרְווּל חֻלְצָתֵנוּ, תּוֹחֲבִים זְרוֹעֵנוּ הָאַחַת אֶל פְּנִים קִרְבֵיהֶם - וְהִנֵּה הֵם מֻשְׁחָלִים עַד קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, כְּבֻבּוֹת פִּיתוֹם שֶׁל תֵּאַטְרוֹן. מִכָּאן, אָנוּ חָפְשִׁיִּים לַהֲנִיעָם כְּאַהֲבַת נַפְשֵׁנוּ - רֹאשָׁם הַמֵּת, שִׂפְתֵיהֶם הָעֲזוּבוֹת - לְהַשְׁמִיעַ קוֹלֵנוּ מִבִּטְנֵנוּ בַּעֲדָם, כְּאִלּוּ הָיָה קוֹלָם. וְכָךְ, כְּשֶׁהֵם תְּלוּיִים לָנוּ עַל זְרוֹעֵנוּ, לְהִתְלוֹצֵץ, לְדוֹבְבָם כִּרְאוּת עֵינֵינוּ, לְבַדֵּר קָהָל נֶעֱלָם, מְגַחֵךְ. טוֹב לִזְכֹּר כִּי אֵלּוּ אֵינָן אֶלָּא שִׂיחוֹת רְפָאִים עִם בֻּבַּת סְמַרְטוּט שֶׁנִּתְרוֹקְנָה. הֲרֵי בְּיוֹם מִן הַיָּמִים גַּם אֶל קְרָבֵינוּ תִּתָּחֵב זְרוֹעַ מֻפְשֶׁלֶת, מְבֹהֶלֶת עַד קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת".

שיריה של שניידר־אילת עמוסים ודחוסים בפסקות שיר ארוכות, ללא הפסקה ומרווח נשימה, ונקראים כזרם תודעה שירי, הטווה קסם של אבל מכושף וחלומי:
"חָלַמְתִּי מְדַבְּרִים עִבְרִית וַאֲנִי אֵינִי מְבִינָה וְעָמַדְתִּי מִחוּץ לָעִבְרִית וְהָעִבְרִית קִינָה מְשֻׁנָּה בְּפִי חֲלוּמִים, צְרִימוֹת וּצְלִילִים סְתוּמִים וְלֹא יְדַעְתִּיהָ [...] אָדָם, אֲפִלּוּ יִוָּתֵר אַחֲרוֹן בָּעוֹלָם, יוֹסִיף וִידַבֵּר".

כל מה שהיא שרה מעלה עשן / שי שניידר־אילת, הוצאת מוסד ביאליק, 71 עמ'