העניין עם ורוניקה הוא שעומרי, גיבור הספר, אינו היחיד שמאוהב בה: היכן שהוא בין עמ' 83 לעמ' 112 צפויים להתעורר רגשות דומים גם אצל הקוראים. ורוניקה, כפי שזוכר אותה עומרי ממרחק הזמן ומבעד לערפל שאופף אהבה ראשונה, היא אינטליגנטית, דעתנית, סוערת ומתנהלת בעולם בביטחון, ככל שהדבר אפשרי לנערה בת שש עשרה. הלב נוהה אחריה, ועל כן בחלקו הראשון של הספר ייתכן שהקוראים ינסו לפצח, לצד התעלומה המרכזית שביצירה, תעלומה נוספת: מה יש בו, בעומרי, שנפשה של ורוניקה נקשרה בנפשו.
כבר בפסקה הראשונה נמסר לנו במרוכז המידע על אודותיו: גיל, מקום מגורים, תחביבים, הרגלים. במהרה נחשפים גם משלח ידו ומצבו המשפחתי. אבל עומרי האמיתי, על מורכבותו ועולמו הפנימי - מה שמעבר לאוסף נתונים שרובם דמוגרפיים, מתגלה באיטיות, כדרכם של דברים ששווה להמתין בשבילם. ואז מצליחים לראות, הודות לאיפוק של המחבר, את קסמו של הנער שהיה והגבר שהוא היום: שונה מאוד מן הגבריות שהוא מייצג בחלקו הראשון של הספר, המובא מפיו של מספר כל-יודע. שם מתואר עומרי כאדם תכליתי וביקורתי, גם כלפי עצמו, המתפאר בהישגיו ונוטה לחשוד במניעיהם של אנשים. כל אלו נכונים, אך ככל שמתקדמים בעמודי הספר, מתבהר פשרם של היבטים אלו ומתגלים נוספים אחרים.
כבן לאיש מוסד, עומרי עובר ממקום למקום ומכיר את ורוניקה כאשר הם לומדים יחד בבית ספר בגרמניה. גם היא נודדת, בעקבות עבודתו של אביה העיתונאי, עבודה שבהמשך גוזלת אותה מעומרי ומותירה אותו שבור לב. הם נאחזים זה בזה, והיא פותחת בפניו עולם יצרי, רגשי, תרבותי ואינטלקטואלי. היא ממלאת תפקיד משמעותי בתהליך החניכה שלו. גיבור הספר הוא אמנם עומרי, וחלק מרכזי בו נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו, אך עטיפת הספר נושאת את שמה ואת תווי פניה של ורוניקה, ובמידה רבה היא חולקת עימו מעמד ספרותי זה.
כאשר היא שולחת לו מכתב ובו מבקשת, לאחר נתק של שנים ארוכות, שיפגוש אותה בבית הקפה בפרנקפורט ביום ובשעה שקבעה, עומרי מריץ בראשו תרחישים אפשריים למה שאירע בחייה מאז נפרדו ואת סיבת הפגישה. במשחק "מה היה קורה אילו" יש אלמנט אכזרי: אם הסיפור שטווה בעיני רוחו טוב מן המציאות - נכונה לו אכזבה; ואם הוא גרוע מן המציאות - הרי שיחוש צער. באופן מעניין, מכתבה של ורוניקה אינו מעורר בו פנטזיית הצלה. המוטיבציה של עומרי להיפגש עימה היא אחרת: סקרנות, סגירת מעגל ואולי פתיחתו מחדש, כמיהה לכך שתרצה בו שוב, ציפייה להתנצלות על כך שניתקה עימו קשר.
הזיכרון מעסיק את עומרי. תוך שהוא מספר את הסיפור, הוא מתקן את דבריו כאשר הוא נזכר בפרטים ביתר בהירות. "מה מכל הזיכרונות, הקטנים והגדולים, הוא עובדה, צילום מדויק של הרגע עצמו. מה דמיון כוזב, שקר שמתחזה לאמת, ומה מהדהד את האמת, מעלה משהו מצורתה אבל היא לא האמת המדויקת", הוא אומר. הוא מתאמץ לזכור בדיוק כל פרט לגבי אהבת נעוריו, לא רק משום שכך הוא נאחז במשהו ודאי כשחייו רצופי שינויים, אלא גם כי כאשר עומרי מחיה במחשבותיו את ורוניקה הנערה, הוא מחיה גם את עומרי הנער.
"כשהתאהבנו היינו שנינו בגיל הנעורים, והיום אנחנו כבר בגיל שבו אדם מכיר בהחמצות שהחמיץ, בדברים שלא ישיג", הוא אומר. שביט מעביר ברגישות רבה את תחושת ההחמצה בדרך שמפשיטה את העובדות מהנוסטלגיה שעוטה אותן ורואה דברים כפי שהם. לצד התחושה הזו, הוא מציע דרך אחרת לראות את העבר: אנשים שפגשנו נוגעים בחיינו, ואנו בחייהם, בעקבות היכרות מעמיקה לאורך שנים או היכרות מקרית של רגע. לפעמים צובט להתבונן בעבר, להבין כמה השתנינו והתרחקנו, ניתקנו קשרים. אבל מי שחייו הצטלבו בשלנו לעולם יהיה חלק מאיתנו, ואנו חלק ממנו. באותם רגעים שבהם תחושת החמצה עולה ממכתב שהונח בתיבת הדואר או מזיכרון שעלה בנו, אפשר למצוא בכך נחמה.
"ורוניקה" / אוריה שביט, הוצאת פרדס. 266 עמ'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו