"פגישות" של מרטין בובר: ספרות או חיים

האדם שהעלה על נס את הכרת פני האחר והדיאלוג, תוהה מה עדיף בעיניו - מגע בלעדי עם אנשים או עם ספרים בלבד. אותו אדם, שהכיר את מסורתו בסיפורי החסידים ומסר אותם מחדש ליהודים המודרנים, משתהה לבחור בין בן האנוש לספר. תחילה, נוטה מרטין בובר להכריע את הכף לטובת הספרים, אשר לא סיפקו לו ניסיונות רעים כפי שסיפקו לו בני אדם, אלא רק הובילו אותו להליכה בגן עדן נשגב.

בני האדם ראויים לאהבה, יותר משהם ראויים להערצה, הוא סובר. גם פטפוטי הסרק שהם ממלאים בהם את העולם, ראויים להישמע, שכן הם חושפים את היות הברייה בריאה. אזי, בובר מכריע לבסוף הכרעה שאינה מוותרת על אף יתרון מאלה של שני הצדדים - "בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים", הוא כותב, "ויש את נפשי למות בלי ספרים, עם שיד־אדם תהא בידי. אמנם עתה יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל - רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי". מה הם הספרים ללא בני האדם, ומה הם בני אדם ללא הספרים.

"פגישות" הוא אסופה של טקסטים קצרים ואישיים שכתב הוגה הדעות היהודי. זוהי הוצאה מחודשת - המתגלה כהכרחית ביותר - לקובץ ספרותי שניתן היה להשיג עד כה רק בחנויות ספרים נדירים, או באולם התצוגה של ספריית גרשם שלום בספרייה הלאומית. הפגישות הקטנות שבובר מצייר באסופה הזו חושפות את עולמו הפנימי ואת רגישותו הייחודית לאנשים ולמצבים שבהם הם נתונים, רגעים קטנים שיותר מכל ספר עיצבו את צורת חשיבתו.

את מסע זיכרונותיו הוא פותח בהיעדר, עם מושג חדש שהגה - שגישה, פגישה שהשתבשה. בהיותו בן ארבע אמו עזבה את הבית, ומרטין הצעיר הובא לבית סבו וסבתו. שם, בתו של השכן מרעידה את עולמו ומטיחה בפניו: "לעולם היא לא תחזור". זה רגע מכונן עבור בובר, רגע שבו חלל פנימי נפער עם היעדר הזולת הקרוב ביותר אליו.
הוא מתאר כיצד סבתו ניהלה את עסקי המשפחה כדי לאפשר לסבו הפילולוג וחוקר המדרש להקדיש זמנו ללימוד. בובר סייע לסבו בעבודתו, אך דווקא סבתו מלאת החיים היא זו שהותירה את הרושם המשמעותי על חייו: "דבקותה של סבתא בדבר־אמת השפיעה עלי עוד יותר משהשפיע הוא: משום שדבקות זו היתה כל כך בלתי־אמצעית וכל כך יוצאת מן־הלב". שוב, המפגש, אהבת האדם, הלב היוצא אל אחיו, הוא שמניע את בובר, מעלתו עליונה על כל מחקר עיוני, ולבסוף הוא זה שייעשה למפעל המחשבתי שלו.

בובר היה חלק מרשימה של יהודים משכילים שהצליחו להנגיש את תרבות המסתורין היהודית לציבור הנטוע בתרבות המערבית. גרשם שלום עשה זאת עם תורת הקבלה ובובר עם הספרות החסידית. גרסאותיו לסיפורי המופתים העממיים השפיעו על יצירתו של פרנץ קפקא, לדוגמה.

החיבורים האלה משתקפים גם בקטעי "פגישות", כשבובר מתאר את העולם היהודי המסורתי שבו גדל וברקע מהדהדת תרבות אירופה. בקטע עוצר נשימה הוא מתאר את ימי לימודיו בגימנסיה הפולנית, יהודי בקרב נוצרים פולנים. התלמידים היו מגיעים בכל בוקר, ומול הצלב המתנוסס על הקתדרה היו התלמידים מצטלבים ומדקלמים את נוסחת השילוש, שעליה חזרו שוב ושוב. "עד שמותר היה שוב לשבת, עמדנו אנחנו היהודים דוממים וללא נוע, עינינו מושפלות ארצה".
בובר חווה מרידה פנימית עמוקה כלפי העמידה היומיומית בטקס הזה שלא רצה לקחת בו חלק, כך משך שמונה שנות לימוד. עמידה זו הטביעה חותם על כל תפיסתו של הנער המתבגר. מכאן סלד מכל מעשה מיסיונרי, מכל ניסיון לשנות את דעתו של האחר ולכפות עליו דוגמה חדשה.
לכן, כפי שמתגלה כאן, התנגד לרצון ידידו פרנץ רוזנצוויג לעורר מיסיון יהודי בקרב לא־יהודים. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה על כך.

בובר מתגלה בספר זיכרונות זה כאדם מלא רגישות, שהאנשים בחייו הקסימו אותו ועוררו בו השראה. ההתחבטות בהעדפת בני אדם או ספרים אינה שאלה פילוסופית בעלמא בעבורו, אלא מבטאת התחבטות פנימית - בובר באמת אוהב בני אדם, והספרים הם אלה שחושפים עבורו את הצדדים מלאי ההוד שלהם. בובר נמשך אחר הופעות של חיים עמוקים ומיוחדים, שמצליחים לבטא רגישות אותנטית, כנה וסקרנית, המחפשת את הטוב בכל אדם, אך לא מוותרת על מורכבות. הוא מביט על החיים דרך עיניהם של הקרובים אליו, דרך יצירות ספרותיות ואומנות.

הוא מחפש את המפגש, את הנוכחות המלאה, את דיבור האמת, זה הנמצא בכתב ובעל פה. הוא מתבונן סביבו ומגלה "שאגב ישיבתי למשל בגן־מרזח בעיבורה של וינה, קלטתי מתוך שיחת־פולמוס על המחירים השוקעים, המבקיעה אל אוזני מן השולחן הסמוך, שאליו מתרגעות שתי רוכלות שוק, את הדיבור החי, את ההדיות הנעשית קול".
זוהי תכלית היצירה עבור בובר - האדם ומלואו, הוא תכלית הכל, הוא זה שהעולם הזה שווה עבורו, הוא־הוא שיצירת האמת מצליחה לחשוף.

מרטין בובר / פגישות, נהר ספרים, 85 עמ'