כאשר יותם ראובני, שהלך לעולמו השבוע, תיאר את לידתו ברומניה לפני 71 שנה בפתח האוטוביוגרפיה שלו, הוא כתב: "הייתי תאומים". בעיניו, תבנית הפיצול היתה טבועה בו מאז לידתו.

אין זה רק הפיצול של מי שהפך ברבות הימים למהגר בישראל, ונע כל חייו בין פריפריה ומרכז, בין קבלה והדרה, אלא גם פיצול עקרוני ויסודי יותר לכתיבתו: הפיצול בין האני החווה והאני המספר, זה שמתבונן בעצמו מבחוץ, מתוך הפריפריה של החוויה. "צד אחד בי... הקשיב בדריכות עצומה והקליט במהירות רבה ככל האפשר כל מה שנאמר סביבו בחדר", הוא כותב באירוניה על רגעי הלידה שלו.

ראובני נולד בשם ז'אן ריבן בכפר יאשי שברומניה, בשנת 1949. לאחר שהתייתם מאמו, שנפטרה מסרטן בהיותו בן 8, עבר עם אביו ועם שני אחיו הגדולים לכפר הולדתו של האב במזרח רומניה. כעבור כמה שנים, בשנת 1964, כאשר החלו להיפתח השערים לעלייה מרומניה, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה באשדוד. על ההגעה לאשדוד הוא כתב מאוחר יותר בספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן": "לא הבנתי מה שאבין רק בעוד חמישים שנה: הגענו, באמת הגענו, וזה סופי. כמו המוות של אמא. זה לא סיפור. זה לא צל על קיר מואר באור פנס".

בראיונות רבים הוא סיפר על הגעתו ארצה בגיל 14, והקושי להתבטא בעברית, שהפך אותו בעיני המקומיים לטיפש, והוליד אצלו את הנחישות "לכבוש" את העברית ולדבר בה טוב יותר מהצברים עצמם. "מלך הלשונות עשה שאדבר עברית בלא כל מבטא זר", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, "הבנתי שהגעתי למקום הזה רק כדי להביע אותו". המהלך הושלם כאשר עברת את שמו כעבור כמה שנים, מה שאפשר לו לקשור את גורלו בגורל המקום הזה: "הסתכלתי אז בשם הזה, והוא נשמע לי, לאחר מעשה, כמישהו מן המכבים... הייתי מאושר"; כעת, לדבריו, יכול היה לומר: "זאת ארצי, זה אני, כרוך בארץ כנפש בגוף".

נמל תעופה מחכה למטוס

ספרו הראשון של ראובני, "בעד ההזיה", שנחשב לחלוצי ופורץ דרך בספרות ההומוסקסואליות הישראלית, הופיע בשנת 1978 בהוצאת "עכשיו". בסיפור הפותח את הספר, "השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני", מתחקה המספר אחרי נערים וחיילים במרחבי התחנה המרכזית, והשיטוט הוא לא רק חיפוש אחר הזדמנויות מיניות אלא גם שיטוט בין אפשרויות של "אני", כולל בין "אניים" של עברו, של ילדותו, ושל אפשרויות חיים שלא התממשו. זה חיפוש אחרי אפשרויות של אני, בתוכו ומחוצה לו, חיפוש שהוא גם ממשי (ומיני) וגם סמלי:
"עכשיו אתה מלא את כלל האניים שהיית, המצטרפים לאיזו יכולת להתקיים, לכתוב ולזכור אותם, את כולם יחד... [ו]הדיווח - המדויק או המשוער - על כל אחד מהם, אם דיווח זה ייעשה בלשון סבירה, עשוי להימכר כספרות, עשוי לעבור לסוחר אחר באניים שלו, המתחבט בשעה הזאת - שבת בבוקר - במצב הדומה לשלך: הוא נמל תעופה שומם המחכה למטוס כלשהו שינחת בו".

לאחר שיצירות שלו נדחו על ידי מו"לים מקומיים, ראובני ייסד בשנת 2000 הוצאה משלו, "נמרוד", ובה פרסם עשרות רבות של ספרים פרי עטו, וכן שורה ארוכה של ספרים שתרגם ממיטב הקלאסיקה המערבית, כולל פרוסט, ז'אן ז'נה, אלברטו מורביה, קנוט המסון ומירצ'ה אליאדה. כאשר גם מחזה שכתב לא התקבל בתיאטראות מקומיים, ובהם תיאטראות פרינג', הוא הקים בביתו הקטן ברחוב ירמיהו בתל אביב תיאטרון ביתי.

"הוא שיחק בעצמו, ורק לפעמים היו לצידו עוד שחקן או שחקנית", מספר גבריאל מוקד על התיאטרון הביתי של ראובני, "בדירה שלו היו שני חדרים, וחדר עליון קטנטן שעולים אליו במדרגות, אז באמצע ההצגה הוא היה יורד ומופיע פתאום מתוך החדר העליון. זה היה תיאטרון טוב. בקהל היו לא יותר מארבעה או שישה אנשים. אבל היה גם מזנון, הוא הקפיד על זה".

בגיל 64, אחרי 35 שנים בתל אביב, חזר ראובני לאשדוד, וממנה המשיך לכתוב על הגירה ועל האפשרות לחזור. "מהגר, למדתי בדרך הקשה, הוא אדם ששייך להגירה. הוא לעולם לא יגיע, והוא יחלום כל חייו על שיבה בלתי אפשרית", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו. זו הגירה שהופכת בעיניי להתמכרות, ליסוד בלתי ניתן לסילוק של הנפש, והיא חורגת כבר מהעובדה הממשית של המעבר מארץ לארץ, מתרבות לתרבות: "ערמומית, מבלבלת, רבת/ עָצמה כאלכוהול/ ההגירה המייסרת המייסדת/ שבלעדינו אין לה אגירה" (מתוך השיר "ערמומית").

כרוניקה טרגית

כשם שראובני עצמו נע בין תל אביב ואשדוד, גם יצירתו נעה בין קבלה ושוליות, בין הכרה והדרה. "בעד ההזיה" זכה לשבחים על ידי מבקרים וסופרים (ובהם דן מירון ופנחס שדה) והפך לאבן דרך מיתולוגית בקהילה הלהט"בית בישראל (בשנת 2015 הוא נבחר בין 40 המשפיעים ביותר בתולדות הקהילה בארץ). מאוחר יותר בחייו הוא זכה בפרסים, ובשנים האחרונות שימש מבקר השירה של עיתון "הארץ". לצד זה הוא מתאר את הנסיגה אל הפריפריאלי, אל הבודד והדחוי.

מוקד מעיד על עצמו כי היה הראשון שהכיר בכישרונו של ראובני. "פרסמתי את סיפוריו בכתב העת 'עכשיו', ואחר כך את ספרו הראשון. לדעתי זו טעות לקרוא לו משורר וסופר; החידוש המרכזי שלו היה בסיפורת, כפרוזאיקן, גם בסיפורי ההומואים וגם בסיפורים הלא־הומואיים. הכישרון שלו לא היה מתועל רק לנושא של אחרות מינית. הוא כתב בנוסח זרם התודעה סיפורים רגישים ויפים, שממשיכים את המסורת של אורי ניסן גנסין וס. יזהר, וגם של ישראל ברמה, שמת בגיל צעיר".

יפתח אלוני, מו"ל הוצאת אפיק שהוציא לאור את ספריו האחרונים של ראובני, מתאר בעניין הספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן": "מייד רציתי להוציא אותו. הוא היה ספר כל כך פיוטי בעיניי. הוא היה הרבה יותר ארוך, וצריך היה לקצר אותו מאוד. המפגש איתו מאוד נגע לליבי. אני חושב על ראובני כעל סופר שיש לו קול והכרוניקה שלו היתה טרגית, של כותב שאיכשהו לא הצליח לייצב את עצמו במקום הספרותי הראוי לו".

אלוני מסכים כי "ראובני הרגיש שהוא לא זכה למקום הראוי לו, וזה מאוד דכדך אותו. אולי זו דרכה של הספרות היום, שהיא מעלה ומורידה מהבמה בצורה די רנדומלית". לדבריו, "יותם היה ראוי ליותר מזה. אנחנו כמדינה עם כלכלה חזקה יכולים להרשות לעצמנו להעניק יותר תשומת לב וחמלה כלפי אנשי התרבות שלנו. נשאר לי כתב יד שלו, שהבטחתי לו להוציא לאור, והוא נדחה שוב ושוב בגלל הקורונה ועוד נסיבות. הוא היה כבר מאוד חולה, וליבי נחמץ שלא עמדתי בהבטחתי ולא הספקתי להוציא אותו לאור בחייו. הוא יראה אור בחודשים הקרובים".

יותם ראובני
אֵין כְּלוּם מִלְּבַד הָאֲדִישׁוּת אוֹ הַהִשְׁתָּאוּת
הַזֹּאת שֶׁבָּהּ אֲנִי
מְהַגֵּר זָקֵן שֶׁלא מְוַתֵּר עַל כֶּתֶר הַמְּהַגֵּר
רוֹצֶה אוֹ אַף צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר
עַל מָה. הִנֵּה, אֲנִי מַסְתִּיר פָּנַי בַּיָּדַיִם
כְּמוֹ בְּמִשְׂחָק עִם תִּינוֹק בַּעֲרִיסָה,
אֲנִי נֶעֱלַם לְגַמְרֵי מִבְּחִינָתוֹ
עִם כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי – עִם אֲדִישׁוּת
וְהִשְׁתָּאוּת וְצֹרֶךְ מְטֹרָף לוֹמַר
שֶׁאֵין כְּלוּם. אֵין אֲפִלּוּ אִישׁ. בָּרוּר שֶׁאֵין כִּכָּר.
אֵין קֶבַע וְאֵין הֲגִירָה,
הַדֶּרֶךְ עַצְמָהּ אֵינֶנָּה קַיֶּמֶת. הִיא רַק מַשֶּׁהוּ
מוּצָק מִתַּחַת לַהֲלִיכָה וּלְרִיצָה
יוֹתֵר וְיוֹתֵר נוֹאֶשֶׁת.
יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל סֶרֶט נָע.

מתוך "בעיר ההגירה" (עַם עוֹבֵד, 2019)