"כשלא מצליחים למצוא משהו, לפני שמוותרים, נותר לנסות לגלות אותו מתוך החלל השלילי שנוצר מהיעדרו. ההיעדר שייך לנו, לא למי שהיה ואיננו", כותבת נטעלי גבירץ, מחברת הספר "המתנדבת" .
מתוך ההיעדר שבחייה שלה ושל אמה, יוצאת מירה אוברג למסע רצוף התמודדויות ועימותים. לפני מותה, בשבדיה, מספרת לה אמה ורה על אירועים שהתרחשו לפני כ־40 שנה, ושולחת אותה לקיבוץ שבו התנדבה בצעירותה כדי לבצע משימה בלתי שגרתית: למצוא מענה לשאלה שליוותה את ורה במשך שנים רבות.
לאורך העלילה, הולכת ומתבהרת מהותה של אותה משימה על כל פרטיה, והם טורדי מנוחה. הרקע הפסטורלי של נופי הקיבוץ מתברר במהרה, גם למירה וגם לנו הקוראים, כתפאורה מתעתעת להתרחשויות כאובות ולמעשים נוראיים, שמעליהם מרחפות שתיקה והשתקה.
רוב חברי הקיבוץ מקבלים את מירה בחשדנות, תוהים על קנקנה ואף מתקשים בתחילה לזהות את אמה, ורה, מבין שלל הזיכרונות של מתנדבות גבוהות ובהירות שיער שהגיעו בצעירותן לקיבוץ וסחררו את ראשי הגברים.
כאשר הם נזכרים בוורה, שאלותיה של מירה מעוררות בחלקם אי־נוחות רבה, והם הופכים עוינים כלפיה. לצד משקלה הרב של המשימה שהוטלה עליה והמפגשים הטעונים בחלקם עם אנשי המקום, מירה נאלצת להתמודד גם עם רגשותיה כלפי אחד מחברי הקיבוץ, עם סיפור אהבה נוסף, סבוך ומורכב, ועם התרחשויות בלתי צפויות שפוקדות אותה.
ראייתן של המתנדבות בקיבוץ כמקשה אחת מועברת גם בשם הספר, שאינו מעניק פנים ושם לאישה אחת ספציפית, אף שהוא עוסק בוורה ובמירה. תלישותן של המתנדבות מהנוף הקיבוצי מודגשת בחוכמה בעיצוב העטיפה, המציגה פרדס שעליו מדבקה עם שם הספר, כמו זו המודבקת על תפוזים, והיא מתקלפת, נדבקת אך לא לגמרי, כיוון שאינה באמת שייכת לשם.
גבירץ מדלגת בהצלחה מעוררת התפעלות מעל לכמה משוכות ספרותיות שלא פשוט לעבור. ראשית, היא מצליחה לחמוק ככל הניתן מסטריאוטיפיזציה של הקיבוץ ושל הקיבוצניקים - משימה לא קלה בתרבות הישראלית, שמרבה לעסוק בנושא בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה.
כיוון שכך, יש להניח שרוב הקוראים מגיעים אל "המתנדבת" לאחר שכבר נחשפו לשורה ארוכה של ייצוגים ודימויים של הקיבוץ. על כן, היה על גבירץ להוביל את הקוראים בשבילי החברה הקיבוצית, ולאפשר לדמויות לייצג טיפוסי אנשים מסוימים, את החברה, את הלך הרוח ואת התקופה, מבלי ליפול לקלישאות ולחזור על סטריאוטיפים מוכרים.
שנית, הספר שנון וחד, וניכר שכל מילה בו נבחרה בקפידה, אך השנינות אינה באה על חשבון רגש, משמעות ועלילה שמתפתחת היטב - כפי שקורה לעיתים בספרות. באופן דומה, הדימויים, המטפורות וההתענגות על השפה אינם מכבידים על התוכן או מאפילים עליו.
למשל: "פעם היו הטלפונים קשורים למקומות, כמו כלבי השמירה, והיום הם קשורים לבני האדם, כמו כלבי מחמד", או "אם חשבת שדרכת על נחש וקפצת, אולי צרחת, ואז גילית שהנחש הזה אינו נחש בכלל, אלא חבל ישן וקרוע - את לא תוכלי להיבהל שוב. החבל הקרוע יהיה לעולם חבל קרוע, ולא יהפוך שנית לנחש". המטפורות הן רבות משמעויות ורבדים, שחלקם מתבררים בהמשך הקריאה.
בקלות היתה יכולה המחברת למקם את האובייקטיפיקציה של המתנדבות ואת יחסם של הגברים בקיבוץ כלפיהן בעבר, בישראל של לפני כמה עשורים, ולגולל את הסיפור כך שתשתמע ממנו ביקורת על פרק בחברה הישראלית שכבר אינו קיים.
היה באפשרותה להסתפק בהפניית זרקור כלפי משהו שהיה ואיננו עוד, ועל כן אנו יכולים רק להאיר אותו בדרך אחרת, להציג נרטיב המנוגד לזה הנוסטלגי והמתרפק, הצובע בצבעים רומנטיים את שהותן של המתנדבות בקיבוצים, בעיקר בשנות ה־60 וה־70, ואת מערכות היחסים שנרקמו בינן לבין חברי הקיבוץ. אך היא אינה עושה זאת, אלא מראה כיצד תפיסות מן העבר קיימות במידת מה גם היום.
היה נוח לנו כקוראים אם בין השורות היה מועבר מסר של "כמה השתנו פני החברה מאז, כמה אנו טובים יותר היום", אך גבירץ אינה בוחרת בדרך הקלה לעיכול, וזה ניכר בבחירות שהיא מבצעת לאורך העלילה כולה.
את הקריאה מלווה תהייה אם הביקורת שמובאת בספר היא כלפי קיבוצים באופן ספציפי, או כלפי החברה הישראלית באופן כללי. מרקם החיים בקיבוץ בתקופה המתוארת שונה מאוד מזה שביישובים מסוגים אחרים, ובספר יש התייחסויות רבות לכך: הגדילה המשותפת של הילדים והילדות יחד, הלכידות המוצגת, לפחות כלפי חוץ, החשדנות כלפי מי שאינו חלק מהקהילה הקיבוצית וראייתו כ"אחר", ועם זאת, חלק מההתרחשויות שבספר היו עשויות לקרות, באופן כזה או אחר, גם בצורות התיישבות אחרות.
אף שהנימה הביקורתית ב"המתנדבת" גלויה, נראה כי היא מהולה באהבה להיבטים היפים שבסגנון החיים הקיבוצי ולמקום עצמו. ניכר מתח בין הרצון להציג צדדים אפלים בסיפורן של ורה ומירה לבין הצורך להראות את הטוב שבקיבוץ.
במורכבות הזו יכול לעלות ולצמוח סיפור מעין זה, שמאתגר אותנו כקוראים לגשת אליו עם שלל הייצוגים של הקיבוץ שכבר בראשנו, ולהיפתח לעוד סיפור אחד, שהוא בין המעניינים והחשובים שראו אור לאחרונה.
נטעלי גבירץ / המתנדבת, הוצאת כתר. 304 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו