יוצאת מהמשרד: תערוכת חוצות ל"הפעם עם הקובץ"

השקרים הקטנים שעובדים מכניסים בקורות החיים; התור למיקרוגל בצהריים; האנשים שמודיעים לכל החדר שאת בהריון וצריך לסלוח לך; ההתלבטות אם לענות על מיילים שנשלחים מאוחר בלילה – גילי יובל, עובדת שכירה המתגוררת עם משפחתה בלונדון, הוציאה בהוצאה עצמית ספר שירים העוסק ביום-יום של ההוויה המשרדית, שנחל הצלחה שהפתיעה גם את יובל עצמה. לאחרונה הוא אף יצא במהדורה שנייה, ותערוכת חוצות בשם "סמן כלא-נקרא", המבוססת על שיריה, מוצגת בימים אלה בחולון במסגרת עונת התרבות בעיר.

יובל התחילה לכתוב שירים לפני כחמש שנים. היה זה זמן קצר אחרי שסיימה תואר שני באמנות, והיא התקשתה למצוא עבודה בתחום, ומצאה את עצמה במשרד יחסי ציבור. "הייתי צריכה להתחיל מלמטה, והרגשתי בורג קטן וחסר משמעות. לא היה נפח עבודה. גם העובדה שהכל סביבי התנהל באנגלית, שהיא לא שפת האם שלי, גרמה לי לראות את הדברים אחרת, לחשוב על התרגום שלהם, להתבונן. אז ישבתי במשרד, מבואסת, וכתבתי שירים בסגנון 'הילד הזה הוא אני' של יהודה אטלס, שפירסמתי בעמוד פייסבוק שקראתי לו 'והעבד הזה הוא אני'".

היו מי שביקרו את טון התלונה של חלק מהשירים, בהם אפילו יהודה אטלס עצמו, שהסכים לשימוש שלה בשיריו אבל העיר לה שישיבה במשרד היא לא עבדוּת. "אטלס הוא גיבור ילדותי, אבל אני מאמינה שגם לאנשי הייטק יש זכות להתלונן", היא אומרת. "אטלס אמר לי, 'זה הומור של לבלרים'. אבל אני אוהבת את העובדה שזה הומור לבלרי כזה.

"מצד שני, זאת לא מרירוּת בסגנון 'דילבֶּרט' של סקוט אדאמס, שהיה אחד ממקורות ההשראה שלי. אנחנו לא בעולם הזה יותר. היום כבר לא מקובל להיות עובד מריר, כולנו מחפשים ליזום, להתקדם ולעשות משהו בעל משמעות. לכן אני כותבת גם על תוגת המנהלים (יובל מנהלת את עמותת הידידים הבריטים של מוזיאוני האמנות בישראל; ק"ד)".

מהשירים אפשר היה לחשוב שאת מתארת הוויית היי-טק, ובפועל את באה מתחום האמנות.
"הרבה קוראים חושבים שאני באה מההיי-טק. אבל שגרת העבודה היא מזמן לא משהו ששייך רק לתרבות התאגידית או להייטק, כולנו חיים את זה. השפה הגלובלית, הבוס המתעלל – זה יכול להיות בכל תחום. הרבה מהסיפורים הם לא עליי, אבל קרה לי, למשל, מה שמופיע באחד השירים, שמנהל שאל אותי בסוף ראיון עבודה, אחרי שעה של שיחה על מדיה דיגיטלית, אם יש לי ילדים. זה קרה דווקא בבריטניה, לא בישראל. הייתי בהלם, הייתי צריכה לקום וללכת, לומר 'זה לא עניינך'. אבל במקום זה גמגמתי, עניתי 'אין לי', והוא המשיך, 'היית רוצה?', ועניתי ש'אולי'. אסור היה לו לשאול את זה, כמובן. לא קיבלתי את המשרה הזאת".

"הזהות המקצועית שלי נמחקה"

"אי שם מעבר לקשת":

"להלן שגרת הבוקר שלי, הלכה למעשה:
נדחפת מהמעלית, קורסת בכיסא,
ולפני שצוללת לאקסלים מתישים
עוברת על כל אתרי הדרושים."

על אף שבהרבה שירים נקראים כתלונה כלפי עולם העבודה, יובל עבדה על הספר דווקא בזמן הקורונה, כשהיא התגעגעה מאוד לחיי העבודה במשרדים. "לא היתה לי עבודה בזמן הקורונה, כי העבודה שלי מבוססת על ארועים, וכל הזהות המקצועית של נמחקה, הפכתי להיות עקרת בית. חשבתי שהעולם המשרדי לא יחזור לעולם. ואז החלטתי להוציא את הספר. יצאתי בקמפיין מימון המונים ועשיתי סרטון בכיכוב בעלי בתפקיד הבוס הנוירוטי. הצעתי גם מרצ'נדייז של משרדים כמו כוסות קפה ועטים עם כיתובים, וזה נורא הצליח".
לקראת סוף הראיון, יובל מספרת שלמרות שהשירים עשויים להיקרא כביקורת על התרבות התאגידית, בפועל החלום הגדול שלה הוא לעבוד דווקא בתאגיד גדול כמו אמאזון או גוגל.

אחרי כל מה שאת כותבת?
"זה מעניין אותי. למרות שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם – אני נוסעת בעולם ושותה שמפניה בארועים. אבל יכול להיות שאני אלך למקומות האלה ואחזור עם זנב בין הרגליים. אולי אני רק רוצה את מה שאין".

לאתר של גילי ולהזמנת הספר: https://www.hakovetz.com/

לעמוד  של "העבד הזה הוא אני" בפייסבוק: https://www.facebook.com/VeHaEved