אחרי 15 רומנים, מספר דומה של סיפורי קומיקס וארבעה מחזות, דניז מינה כבר לגמרי בטוחה שהיא בחרה במקצוע הנכון. הדרך שעשתה הסופרת הסקוטית בת ה־55 עד כאן היתה מפותלת למדי.

מינה, שעבודתו של אביה המהנדס הביאה את משפחתה לעבור תכופות מארץ לארץ, הספיקה לגור בנעוריה ב־21 מקומות שונים (ובהם פריז, האג, ברגן ולונדון). היא עזבה את הלימודים בגיל 16 ובמשך שנים ספורות עבדה לפרנסתה כברמנית, מטפלת בקשישים ובחולים סופניים ופועלת במפעל לעיבוד בשר. היא חזרה ללימודים, השלימה תואר במשפטים וחשבה שמצאה את מקומה באקדמיה, אלא שבאמצע כתיבת הדוקטורט שלה כתבה גם רומן, שהפך לטרילוגיה (״טרילוגיית גָרנֶתהיל״), ואחריו היא כתבה עוד ועוד.

״מוות על הדנה״ (מאנגלית: אילן פן, הוצאת פן/ידיעות ספרים) הוא הרומן הראשון של מינה המתורגם לעברית. במרכזו, כמו במרבית ספריה, אישה שסיפור חיה המורכב נחשף במקביל לתעלומת פשע. אנה מקדונלד מסתתרת מאחורי חיים שלווים בפרבר נינוח ואלגנטי בגלזגו, עם בעל שהוא עורך דין, שתי בנות, בית נאה וכלים נאים.

אלא שהמעטפת הזו נסדקת בבת אחת כשבעלה מודיע לה שהוא עוזב אותה לטובת חברתה הטובה, אסטל, ובו בזמן היא נשאבת אל תוך פרשיית פשע שעליה היא שומעת באחת הפודקאסטים המוקדשים לפשע אמיתי, שהיא כל כך אוהבת להקשיב להם.

הפודקאסט, ששמו ״מוות על הדנה״, מספר על אב ושני ילדיו שנהרגו בהתפוצצות יאכטה בלב ים. אנה הכירה את האיש, והאפשרות שהוא עצמו אחראי לפיצוץ לא נראית לה מתקבלת על הדעת. הסיפור הזה לקוח מחייה הקודמים, אז, כשעוד קראו לה סופי, לפני שאימצה זהות אחרת וברחה על נפשה - ולמרות זאת, היא יוצאת לדרך כדי לגלות את האמת.

מינה בונה עלילת מתח מצוינת. לגיבורה שלה יש פה גדול ועבר גדוש, וכשהיא משתחררת מחיי הפרברים שבהם שיעור הפילאטיס הוא האירוע המרגש של השבוע, היא עצמה נעשית אישה מעניינת וחזקה יותר. אבל לא השעמום הוא ששאב את אנה/סופי בחזרה אל אזור הסכנה, אלא העוול שנעשה לה לפני שנים, הרדיפה והאיומים על חייה שחוותה בעקבות האירוע וההזדמנות המחודשת לעמוד על שלה.

״הספר נכתב לפני ארבע שנים ויש בו כבר חלקים מיושנים״, אומרת מינה. ״היום כבר נפוצה טכנולוגיה של זיהוי פנים, שאילו היתה אז, אנה לא היתה מסוגלת להסתתר בכלל״. דברים כאלה מטרידים אותה ומחלחלים לכתיבתה, ומינה מנצלת את תנופת האירועים כדי לדבר על אלימות מינית, השתקה, כוחם של בעלי ממון ושכבות השקרים והמניפולציות שקשרי הון־שלטון מאפשרים.

לצעוק דרך הכתיבה

כמשפטנית, יכולת לטפל בכל הנושאים החברתיים האלה בבתי המשפט. מה משך אותך לכתוב ספרי מתח?
״הקריאה, כמובן. לא החלטתי להפוך לסופרת, זה היה דחף שלא יכולתי לכבוש. במהלך כתיבת הדוקטורט חשבתי שאני יכולה לדון ברעיונות שקשורים לחוק ומשפט בצורה הרבה יותר יעילה באמצעות הספרות, לגרום לאנשים לקרוא בתוך סיפור על נושאים שלא תמיד נוח להם לחשוב עליהם.

"קראתי הרבה ספרי מתח אמריקניים, ותמיד בסוף המשטרה היתה מוצאת את הפושע ויורה בו ברחוב. זה נראה לי כל כך סמכותני, כל כך פרו־משטרתי. דיברתי על זה בלי הפסקה ב־20 השנים האחרונות בכל הראיונות, אבל זה אף פעם לא נכלל בכתבות עלי, חשבו שאני מטורללת. רק אחרי הרצח של ג׳ורג׳ פלויד, כשהוקמה תנועת Black Lives Matter, אנשים פה התחילו להבין מה אני רוצה״.

הכתיבה שלך היא פמיניסטית?
״מאוד, אבל לא רק שלי. יש סופרות כמו ואל מקדרמיד או שרה פרצקי - אנחנו עושות אותו הדבר בו בזמן, הופכות את הסוגה לנשית במובן הזה שפתאום יש בה דיבור על כך שלא תמיד טורחים להגיש כתבי אישום נגד תוקפים מיניים, שמי שיש לו מספיק כסף יכול להשתיק תלונות נגדו, שמשפחות לא מאמינות לנפגעות של ניצול מיני כי קשה לקבל את זה שדבר כזה קורה בבית״.

ספרי מתח לא אמורים להיות בידוריים?
״לא רק. את כל הנושאים המורכבים האלה אפשר להכניס לסיפור מתח טוב, כדי שאנשים יקראו וזה יעניין אותם וכשהם יסגרו את הספר משהו בהם בכל זאת ישתנה, כי הם נחשפו לנרטיב שהם לא הכירו. אם הייתי צועקת את הדברים בהפגנה אף אחד לא היה רוצה להקשיב לי, אבל אם אני עוטפת את זה בסיפור מתח - אנשים קוראים״.

"נמשכת למה שמבלבל ומפחיד"

מינה נוהגת לדלג בין סוגות. היא כתבה רומנים היסטוריים, 13 סיפורים בסדרת קומיקס האימה האמריקנית "Hellblazer", היא עיבדה לקומיקס את ״טרילוגיית המילניום״ של סטיג לארסון, ובימים אלה היא מעבדת את ״אדון פונטילא ומאטי משרתו״ של ברכט להפקה משותפת בריטית-טורקית. "אם הספר הראשון שלך הוא ספר מתח, זו התווית שאת מקבלת״, היא אומרת. ״אבל זה לא מפריע לי, כי בסופו של דבר מספרי מתח קל יותר להתפרנס״.

מותר לנחש שמכל הדברים האלה, כתיבה לקומיקס היתה הכי כיפית?
״קומיקס זה דבר נפלא, אבל זו עבודה נורא קשה. צריך לכתוב בצמצום ובדיוק מוקפדים, להתאים את עצמך לסגנון של מי שמצייר, אין תיאורי אווירה או תיאורים בכלל... זה תרגיל שכל כותב חייב לעצמו, זה כמו לכתוב הייקו אחרי שנים של כתיבת פואמות״.

נולדת במשפחה קתולית דתית מאוד. משהו מזה נשאר בך?
״כלום. אני מאוד לא דתית, ולמדתי להלך בזהירות ולומר לאנשים שמדברים איתי על האמונה שלהם ש׳אני לא בורכתי באמונה׳. אני מבינה שזה עוזר לאנשים להתמודד עם זה שהעולם מבלבל ומפחיד. אני דווקא נמשכת לכל מה שמבלבל ומפחיד, זה מסקרן ונותן לי נושאים לכתיבה״.

בסיפורים שלך יש מסעות רכבת, נדודים, כמעט כמו אלה שאפיינו את הילדות שלך.
״כן, זאת הייתה פריבילגיה גדולה. אבא שלי עבד בחברת נפט. רוב המשפחות נשארו מאחור והגברים היו נוסעים לבד ושולחים כסף הביתה. אני חושבת שאמא שלי לא סמכה על אבא שלי ולכן התעקשה שניסע איתו, אבל לא הרגשתי מנותקת כי נשארה לנו משפחה גדולה כאן בסקוטלנד ותמיד היה לאן לחזור.
"סקוטלנד מאוד אחידה מבחינה תרבותית, קר וגשום פה כל השנה, כך שהעובדה שחייתי בשפות זרות, פגשתי כל מיני תרבויות והייתי אאוטסיידרית בכל כך הרבה מקומות מאוד הרחיבה את עולמי. זה גירוי אינטלקטואלי שאין כמותו״.

דווקא לגלזגו, שבה את גרה, יש מסורת של מספרי סיפורים.
״קורה כאן מה שקרה גם ברוסיה - כשלאיש אין כסף, אנשים לא יכולים להתחרות ולהשוויץ בכמה כסף שיש להם. במקום זה הם מתחרים ביכולת לבדר, לספר סיפור טוב״.

אני יודעת מה אני מעדיפה.
״כן, גם אני, אבל זה בטח משום שככותבות, לנו אין בית גדול ומכוניות חדשות...״